בצרון*, כסלב-טבת תשל"ז, דצמבר 1976
מאת י.ד. אברמסקי
אנוכי לאברהם, אנוכי לרגלסון אשירה.
הוא בן שמונים, ומהן ששים שנה, בערך, הוא סופר עברי. ואין רגלסון נמדד לפי שפעו ולפי יבולו. הן כה יאמר בסיום לפואמה "עקדת שלמיהו": לא בגודל – גדולה. כלומר, לא לפי רוב כמות – הגדולה. בשיר אינו עשיר-צורות, אבל הוא בעל צורה: שיריו לפי צורתם פשוטים. אף לא סונט אחד, למשל. מכל צורות השיר לא הכניס לתיבתו אלא את הצורה הפשוטה ביותר. אבל יש לו צורה משלו, חיתוך-שפתיים שלו, יש קול ומראה משלו, הרגשיות שלו. הוא כתב שירות יותר משירים. השירות, הפואמות, הן יסוד ושורש הספר "חקוקות אותיותיך", והן רובו של הספר. הוא משלושה-ארבעה פואמאים הדגולים והסגולים של העברית.
והוא גם מאמני-המסה. מלוא הטלית עלים כינס רגלסון, והן "מסות ושיחות". יש גם עלה נובל. כי רגלסון גם איש-פולמוס ואיש-ריב. איש- מצוק היה רגלסון מעודו. ועל כן, גם היה לפרקים איש צר ואויב לרבים. ואולם, עלהו לא יבול. כי עלהו אוצר בו אגלי-טל וגונז בחובו קרני-שמש, הומור וחן ושאר-רוח ומשובה. יש במסותיו כובד-ראש וחכמת-לב, כי הוא גם "מוראליסט", איש-מוסר, אבל גם שבט-מוסר שבידיו הוא שבט סופר, שכתיבתו – זיקוקין-דינור, ונגה לה וברק לה. הוא תירגם שירה לעברית, וגם בתירגומיו הוא ממצווי-חסדה של העברית, מבני-התשוקה הגדולים, שנשיקת-העברית טבועה בהם, אות על מצחם.
אני טרם אכלה אומר משהו בפואמה "חקוקות אותיותיך". לא אגמור עד אם דיברתי בהור-ההר של הפואמה העברית בזמננו ובדורנו. בן דלת-עם הוא רגלסון, ודלת-ראשו – זהב מסונן. יבוא יום ובכל בתי-הספר, למקטנם ועד גדולם, ילמדו את הפואמה הזאת. עוד אין השעה כשרה לזאת. אין הכלים המתאימים. וכשיהיו מתוקנים, ילמדו וילמדו את הפואמה הזאת, אצילת הניב העברי: חקוקות אותיותיך, פואמתי, בספר-החיים של העברית. עוד ילמדוך ותלמדי, עוד יקראוך ונקראת, הנפלאה בפואמות העבריות של דורות האחרונים: כתר-מלכות לראש המלכה העברית. ועוד יציץ נזר זה שכולו זוהר וכולו נוצץ.
* (כתבה מתוך "גליונות-אוויר מישראל", קצרות ששודרו בשידורי ישראל במדור לספרות)
|
