הפועל הצעיר / 19 לאפריל, 1967, עמ' 30-29
מאת י. בן-מיכאל

אוסף הסיפורים מן המיתולוגיה היוונית כולל אגדות רבות ויפות ומכוון "לילדי-העברים", לפי עדותו של המחבר.  הנכון הוא, שלא רק ילדים ובני-נוער בלבד ייהנו הנאה מרובה מקריאתן.  לא פחות מהם ייהנה כל קורא מכל גיל שהוא מעיבודו הנאה ועיצובו המקורי של אברהם רגלסון.  גם הלשון העברית זכתה בזבד טוב, במהדורה חדשה ומודרנית של אוצרות-יסוד מן התרבות היוונית העתיקה. סגנונו של רגלסון – יסודו בהררי קודש, בלשון המקראית-המספרת, וכן הם מובאים מן המדרשים, מספרות ימי הבינים, מתקופת ההשכלה ומזמננו. איזו מזיגה מופלאה של רבדים שונים ושכבות שונות של לשון, שהמחבר מצוין בה. ואף-על-פי, שהמחבר מעיד על עצמו, שלא זכה לשתות ממימיו של המעין המיתולוגי "עין הסוס" (שנבקע במקום "אשר שם היתה פרסת רגל פגסוס לראשונה ברדתו מסלע אשר בצלע ההר"), ורק "טיפות מעטות ממנו ניתזו עליו ממזמורים וחזיונות אשר למשוררים"–, הרי עלה בידו לגולל את האבן מפי באר עתיקה זו של חכמת יוון ולתת לנו שירה של מיתולוגיה, המתנגנת בניגונים עבריים רבים.

הרושם העיקרי הוא הזכות והבהירות של תיאורי האלים ותכונותיהן האנושיות ביותר, חולשותיהם המרובות, המזכירות לנו כל כך את יצריו של האדם, על גילוייהם המודרניים והנצחיים, מוצגות ברוח של שובבות, קלילות ועליזות, ומתוך הבנה וסליחה מראש.  כל מה שמותר לאדם מותר לאל היווני שילוח-הרסן ופריקת-העול.  מוֹתר האלהים ההילני מן האדם הוא חוסר המעצורים המוסריים והחברתיים, שמא יש בכך ביטוי לכיסופים טמירים ביותר, שכבר קיננו בלבם של יושבי יוון הקדומים על אידיאלים ועל חלומות, שלא יכלו להתגשם על ידם.  הם לא דחו אותם ל"אחרית הימים", כמנהג היהודים, אלא עמדו והקדימו אותם לראשית ימיה של ההיסטוריה, כאשר האלים היו בני-אדם מלאי יצרים, ונוסף על כך עוד נהנו מן החופש הגמור, שרק אלים כל-יכולים זוכים בו. החתירה של האדם הקדום להידמות "לקונו" טבועה ביסוד נפשו, והיא המסבירה את ההופעות החשובות ביותר של חיינו הפרטיים והכלליים, כגון קנאה, שנאה, אהבה, תחרות, מאבקים ומלחמות ושפיכות-דמים.  כל הגילויים האלה ניתנים בשפה ברורה, יפה ונאה, נעימה לעין וטובה לאוזן.  עולם עתיק של יוון האגדית, שכולו סוד וחלום, חוזר ונגלה לקורא העברי, באמצעותם של מעשי-יצירה אמנותיים וספרותיים משובחים.

הנה קטע על מעלליו של הרמס, בנם של זאוס ומיה, נימפה בת אטלס, אשר מעשהו הראשון היה הכנת כלי-זמר מקליפתו העליונה של צב: "ואת הקליפה העליונה ניקה, ויקבע בתוכה שני קנים חלולים, יחד מהודקים ממעל, וקבע נימי כבשה מתחת עליהם. אחרי-כן ניסה את הכלי הנחמד אשר יצר, פרט במכוש על הנימים, ויוצא מן הכלי ניגונים עליזים: מנגינות של חתונה, ומנעמי אהבה וחמדות טבע, ועלילות אלים ובני-אדם. ויפצח פיו, ויזמר מלים למנגינות אשר שפעו מתחת אצבעותיו המפזזות על הכלי. ויקרא לכלי לירה." ולאחר מכן גנב הרמס חמשים פרות של אפולון, וכדי לשבש את עקבות גנבתו "ניהל אותן אחורנית, פרסותיהן הקדומניות מאחור ופרסותיהן האחוריות לפנים." שתים מהן טבח וצלה בשר וחלב על האש. עלה ריח הניחוח של הקרבנות אל אף הרמס, והוא מאוד-מאוד התאוה לטעום מן הצלי, אבל התאפק באמרו אל נפשו: "לא משפט- אלים הוא לזלול מן הבשר המוקרב להן. הרמס בן זאוס ומיה אם רצית להיות שוכן-אולימפוס, כבש תאותך הפעם, והסתפק בריח ועשן".

קטע אחר מתאר את גניבת האש על ידי פרומתאוס והנחלתה לבני האדם: "וירא פרומתאוס את סבל בני האדם מרוח קרה וכפור, ואת דבר היות ילדיהם ציד  לדוב ונמר וזאב, ובהמותיהם הפקר לכל חית-טרף, ובידיהם אין נשק זולתי עץ ואבן.  ויחמול הטיטן על בני-האדם, ויגמור אומר: אעזרם, גם כי אעלה את חמת זאוס". והוא עלה אל ראש אולימפוס ההר ואל נוה-האלים – לא בדרך ישרה עלה, כי אם בלאט, בדרך אחורית ועקלקלת אשר הורתה לו אתיני, –  יבידו גבעול-שומר ענקי, עקור מארץ. ובהטות הליוס, אל-השמש, בקצוי מערב את סוסיו-אש ואת מרכבתו-אש למען סב באפסי-צפון מזרחה עד מעון אאוס אלת השחר ורודת-האצבעות, חטף פרומתאוס מניצוצי-האש, הנתזים מגלגלי מרכבת הליוס, ויתן את ניצוצי-האש אל-תוך גבעול-השומר, כי ידע אשר שם היטב ישתמרו, אף לא יראו חוּצה, וירד ארצה בדרך אשר עלה-בה. כן הביא פרומתאוס את האש, גנובת-מרומים, אל בני האדם.  וילמדם את תשמישי-האש: בשל ואפות, וחזק קדרות חומר וחרס, ורכך והתך וצרוף נחושת וברזל למו כלי-עבודה וכלי-קטל: את לחפירה וחנית ורומח להתגוננות וציד, ותהיה חיתת האדם על כל החיות: והוא צחק לשלג וקרח, כי חממתו האש".

יש לשים לב ללשון, לקיצורה ולבהירותה, לדיוקה ולקפדנותה. אין מלים מיותרות ואין דימויים שלא במקומם ושלא לצורכם. ועם זאת קיימת החתירה לאוירה של המיתוס, לעולמה של האגדה היוונית. רגלסון הצליח להגיע למזיגה של "הפרחים" של החכמה היוונית עם הפרי הבשל של הלשון העברית, השואבת את בגרותה המלאה ואת בשלותה העסיסית ממקורות רבים שהיו לפניו. יש שורות, שמזכירות את ביאליק ויש שורות, שבנקיונן בהגיונן ובסדרן המופתי נדמות הן לכתיבתו של אחד העם. הניקוד הקפדני של הספר מוסיף הרבה לכתיב החסר. (הציטטות, הבאנו, כמובן, בכתיב מלא). אמנות הכתיבה של רגלסון משתלבת באופן אורגני עם התוכן. ההתאמה וההשלמה בין הצורה לבין הנושא הם עיקר גדול בספר. הרבה מאוד – ואולי בהפרזה – נעזר המחבר בקו-החיבור, שבעזרתו הוא יוצר מושג או דימוי של שתי מלים. גם ואו החיבור משמשת אותו במידה מרובה, והיא מקשרת בין משפטים ובין קטעים ואף היא תורמת לא מעט לאחידותה של כל סיפור. אחידות זו במבנה ובצורה יונקת כולה מן הלשון ומן הסגנון, והיא המעצבת את האגדות ומוסיפה להן חן מיוחד, הגורם קורת-רוח מרובה לקורא.

חיתוכי הלינול של עמוס חץ אף הם עשויים תוך מגמה של השתלבות באוירה של הספר. ההידור הרב של ההוצאה, הנייר, האותיות, הדפוס והניקוד – ראויים לברכה ולהערכה.

_______________________
* אברהם רגלסון, "עין הסוס", סיפורים מן המיתוס היווני, חיתוכי לינול מאת עמוס חץ, הוצאת דביר, תל-אביב, תשכ"ז/1967.
[הספר נמצא במלואו באתר בן-יהודה:http://www.benyehuda.org/regelson/eyn_hasus.html