|
המשורר המבקר והקורא המבקר
|
דבר / 22 לינואר, 1935
מאת אביגדור המאירי
(שני מכתבים למערכת)
א.
המשורר אברהם רגלסון, בפשטו את טלית-השירה ללבוש את תגת-הבקורת – מוצא שהרבה מחבריו לשירה העברית לקויים מאוד בחוסר הבקורת העצמית. ובין יתר מצא דוגמא קלאסית בשירו של "אחד", והאחר זה אני האומלל מאוד, וזה לשונו: "שוב אחד הולך וחוזר: המשיח בא! הוא בא! הוא בא! הידד, הוא בא! אבוי הוא לא בא! האח, הוא בא! אללי, הוא לא בא!" ומציטטה זו מסיק הוא המסקנה שלו: "פטפוט, בלא ניצוץ על דמות מסורתית מאוד נדושה". –
את המסקנה בכללה אינני מבין: "פטפוט בלא ניצוץ" – אך מה שאני מבין הוא דבר שמבחינה מוסרית אינו לגמרי בסדר. יען כי, ראשית: עצם האופן לצטט שורות אחדות או רק קטעי שורות משיר, בכדי להראות את אפסותו ולגזור עליו גזרת פטפוט – עצם האופן הזה, זכותו המוסרית מוטלת יותר מאשר בספק. ככה אפשר לשבר מעל פני הוינוס ממילו את חטמה ולהראות: הנה, גם זה אמנות?! – ואין צורך לומר, לשבר ממנה את חצי האף שלה! – בפני בקורת כזו לא יעמוד אפילו גיתה. וביחוד בדברי שיר! –
אך מה דינו של מבקר-מבטל, המזייף את עצם הציטאטה, את עצם נוסח השיר?! ולא רק בזה, שחיבר פיסקאות ממקומותיהן השונים, אלא מצטט הוא פיסקא, שמעולם לא מצא אותה בשירי ההוא, ולא בשום שיר אחרי שלי.
-"אבוי הוא לא בא!", "אללי הוא לא בא!" – זוהי יצירתו של מר רגלסון עצמו. –
"חייבים אנו להתריע על שירה גרועה – אומר מר רגלסון – בעל שחיתות מוסרית". מילא, על זה יש להתווכח. אך על מה שאין להתווכח: זוהי בקורת המסלפת את דברי השיר עצמו. לא, על זה אין להתווכח. –
ב.
ומה שאפשר לסלוח למבקר מר רגלסון, קשה לסלוח למבקר החבר "אליהו בן יהושע", המופיע ברובריקה האינטימית הטהורה (הן כזאת צריכה להיות רובריקה זו בעצם) של "מכתבי חברים". החבר אליהו בן יהושע מוצא, שהספריה המקורית והנבחרת אינה משמשת בטוי לתקופתנו. לזה יש לו רשות מוחלטת. "חופש המחשבה – אומר פראנץ מולנאר – פירושו, שיש לך הרשות לחשוב, אך אין פירושו שאתה מחויב לחשוב!" ולפיכך יש לו לחבר אליהו הרשות להגיד, שהתאמצותנו לשנות את הסטרוקטורה הכלכלית של העם וליצור מעמד של אנשי כפר" – וכמו כן: "נסיונותינו הנועזים ביצירת דפוסי חיים חדשים, לבטינו ביבוש ביצות קדחת והחיאת ישימון פרא" – שאלה לא מצאו בטוי נאמן בספריה המקורית, אך לשאול שאלת תם: "האין בכל זה בכדי לשמש תוכן חשוב ורב ענין?" – לשאול שאלה זו יש לו רשות אך ורק אם לא קרא את כל ספרי הספריה המקורית וביניהם גם את "תגובה", שכל עצם תכנו ויסודו ועצם הפרובלימה שלו אינם אלא אותו התוכן, שהחבר אליהו "עיניו תועות לשוא בין דפי הספרים של הספריה המקורית" ואינו מוצא אותו. – יש לו לחבר אליהו הרשות לבקר ולנתח ולהראות בבקורת, אפילו סובייקטיבית בהחלט, את אפסותם של הספרים הנ"ל בתור בטוי לתקופתנו וללבטיה הנ"ל – אך לפרוש עליהם סדין-מתים ולפסוח עליהם בפסיעה גסה – בכל זאת לא מן חמדה הוא.
החבר אליהו מקונן: "האמנם רק כזה יהא היבול של הספרות העברית המקורית?" – ואנו, מחברי הרומאנים האיי"ם בעלי תוכן חלוצי ("צריף העץ", לחם וחזון", "המפעל בערבה" ועוד), בכינן אבתריה: האמנם רק כזאת תהא הבקורת של חבר על היצירות העבריות המקוריות? –
|
|
