Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

רגלסון: משוררם של משוררים
"מאזנים" ה' חוברת 5-6,  תשרי-חשוון תשמ"ה, אוקטובר/נובמבר 1984
מאת ישעיהו פלס

לא הכרתי את אברהם רגלסון האיש ­– אבל הכרתי את שירתו.  התוודעתי אליה לפני יותר מתריסר שנים, ומאז שבתי וחזרתי לא אחת ולא שתיים אל הגדולות והחשובות שביצירותיו:  "חקוקות אותיותייך" (הימנון לשפה העברית), "שני ברבורים ונהר" (פרק בחייו של ייטס) ו"סולם צורית" (על נערה מסולם-צור).  אף כי הפכתי והפכתי בהן בתחושה עמוקה שהכל בהן – מנת-חלקי היתה רק שברירים משירתו, טעימות אחדות קסומות מעולמו.  בהצצה פנימית אל תוך עתרת לשונו ובזכייה בחמדה לשונית ובחווייה שירית מתוך הבנת משהו מקסמי הפרד"ס של שירתו, באלה זכיתי – מה סמלי יותר מזה – בעמדי על סף גיל הבינה.

אֱוִיל הַזְּמָן בֵּינִי וּבֵינֵךְ צִוָּה הֶפְרֵד שָׁנִים.
יֶתֶר חָכְמָה בְּסוֹדוֹ הָיָה,
וְיֶתֶר צֶדֶק בִּפְלִילָתוֹ,
לוּ חָרַץ מוֹלָדֵךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה וְצִבְחַר לְהֶקְדֵּם,
או הֶהָרֹה אוֹתִי כִּשְׁלוֹשִים וָשֵׁש לְאֵחוּר מִזֵּל:
הֵן-אָז צֶמֶד יָאֶה וְשָׁוֶה, יַחַד יָד בְּיָד
הִלַּכְנוּ חֲדָווֹת לִקְרַאת תַּגְלִית וְנִסָּיוֹן...
אַךְ אֱוִילוּת
-הַזְּמָן בְּשֵׂכֶל-מָה מָמְתֶּקֶת,
וּבְנֵטֶף חֶסֶד רִשְׁעוּתו מְהוּלָה,
כִּי בְּכָל-זֹאת מִשְׁזְרֵי-פְתִילי חַיֵּינוּ
לְפֶרֶק מִצְעָר נִפְגָּשִׁים, מִתְחוֹפְפִים,
וּלְשָׁעָה חֲמִיקָה נִתָּן לָנוּ הֲדָדִית לְהִשְׁתָּאֵב
עַיִן מֵעַיִן, נְשָׁמָה מִנְּשָׁמָה, כִּסּוּף מִכִּסּוּף.

במובן מסוים היה רגלסון פורץ-הגדר של שגירויות לשון:  משוררם של משוררים.  לשונו השורשית, יפהפיותה וצבעוניותה, על שלל רבדיה ורכיביה הסמויים – היא עצמה יכולה לשמש בניין-אב לתרבות השירה העברית לדורותיה.  ודאי, אפשר לדבר על היחידה הלירית וצדדיה ההגותיים לא פחות מאשר על החטיבות הפואמיות, אוצרות הרמז והדרש;  על קרבתו לעולם הטבע ולמיתוסים עתיקים ועל זיקתו לשירה רליגיוזית.  ומצד אחר, לעמוד על דרך מקצביו ושיטפם, על סולם השורות הארוכות ורצף תנועת המילים ומהלכן הפנימי, כמו גם על חידושי המילים וצירופיהן – "אותן המלים שרתמו את עגלתן לכוכב" – כביטויו היפה של אמרסון, שהיה נערץ עליו (יחסו לאמרסון, לוויטמן ולדיקינסון, ובכלל דרכו המיוחדת בתרגום לעברית – ובלשונו: עיברורים – ראויים לשימת-לב מיוחדת).  אולם, מה שעושה את רגלסון למשוררם של משוררים הוא, בראש ובראשונה, הלשון הרגלסונית, המשתקפת כל-כך באבירותה הצלולה ומוכיחה לנו עד כמה התרחקנו בשנים האחרונות מן העברית השורשית.  זהו, ללא ספק, המרכז והייחוד בשירתו, הקרובה יותר לגזע הטשרניחובסקאי מאשר לשבטו של ביאליק.

מטעם זה בלבד – ועל-אחת-כמה-וכמה בתקופה של דלות-לשון ונמיכות-שפה של משוררים צעירים באלה הימים – כמעט מובן מאליו הוא ששירת רגלסון אינה מוכרת למרבית קוראי השירה העברית בת זמננו.  הלא "הנבל – פריטת עטו המטורפת" לשפה העברית, הפיקה צלילי ללשון קרוצי קסם, שרק היודעים את רזיה והבקיאים במיכמניה יכולים לדלות מתוכה הנאה אמיתית.  שירת רגלסון אינה מתבססת על "הנוסח" (ושירת-היום הצעירה כבר הפכה לנוסח, מצד מהותה הלשונית) ובלתי כבולה לשיגרת-שירה-ולשון.  אף כי יש בה ודאי מן השכיח והמצוי המתאגדים כבמעשי שירה עם הנדיר והבלתי-תכיף:  גינוני מליצנות עם חידושי סיגנון, והכל נחצב ונקרץ לחומר אחד ואחיד, ומתקבלת פורמציה לשונית מרובת גוונים מעשה אמן.

אין להבין מכך ששירת רגלסון היא מין קיבוץ-גלויות לשוני.  ההיפך הוא הנכון:  המיוחד בה הוא בהיותה ישות לשונית צרופה – מעין כור-היתוך של השפה – שבה נמזגו צירופי מלים, נגזרו פעלים ותארים והכל משורשיה העמוקים והמסתעפים של השפה העברית.  נדמה לי שלא אפריז אם אטען, שגם קורא-שירה מובהק, שאינו מצוייד דיו בהכשרה לשונית להגיע אל שורשי השפה ואל אפשרויותיה החבויות, יעמוד בפני קשיים בהבנת שירה זו.  אפשר שיחוש פה ושם בעמימות ביופי קסום, במחול של לשון מורכבת ובלתי נהירה לו עד תומה.  אכן, רק זה שניחן בהבחנות דקות וברגישות לשונית;  רק מי שנתברך ביכולת להתנער משיגרת השפה – הוא, הקורא הפוטנציאלי הפעיל של רגלסון, ולו מזומנת חוויית לשון וחוויית שירה שמעטות כמוהן.

*

אברהם רגלסון, מוותיקי המשתתפים ב"מאזנים", נולד ברוסיה בשלהי המאה הקודמת.  בהיותו נער צעיר היגר עם משפחתו לארצות-הברית, שם למד, בין השאר, בישיבה.  פסיעותיו הראשונות בשירה זכו לעידודו של פרופ' שמעון הלקין.  ב- 1933 עלה ארצה ולאחר שלוש שנים כבר גמלה בליבו ההחלטה לשוב לארצות-הברית.  בעיזבונו נמצא מכתב ששיגר אליו באותם ימים ברל כצנלסון (המכתב מתפרסם כאן כולו לראשונה, בצד שיר שאף הוא מעיזבונו).  במכתב זה מפציר בו ברל שיחזור מהחלטתו הקשה, אך לשווא.  רק לאחר קום המדינה, ב-1949, שב רגלסון ועלה עם משפחתו ארצה וכאן יצר את מיטב שירתו.

"אֲדַבֶּר סוֹד בִּשְׂפַת הַנִּגְלֶה
וְאֵטְבַּע מָפְשָׁט מַטְבֵּעַ חָזוֹן:
לְגוֹלֵל אֵיךְ אַחֲרֵי לְבוּשׁ אֵין-שֵׁם
רִקְמַת חַיִּי בֶן-תְּמוּתָה – קְרָאתִיו אֱנוֹשׁ – חָתַר אֶל קַדְמוּתוֹ"

כך מצהיר-מנסח רגלסון את הפואטיקה שלו בפתח אחד משיריו.  אף שיש להתייחס לשורות המצוטטות כאל תצהיר אישי הם קולעים למהות השירה.  כי מהי שירה אם לא סודו על אודות סוד, וזו הרגלסונית, שמתפייטת בשפת הנגלה, צופנת, מכל מקום, סוד, כמו כל שירה טובה.  יש משוררים שפשטות שיריהם מחייבת קריאה זהירה ועירנית, אם כדי לגלות את התיחכום הטבוע בהם ואם כדי לעמוד על דו-משמעותם.  לא כן שירי רגלסון, אשר רובץ עליהם מין אד, מרחף איזה סוד, אשר רק קורא סבלני ועיקש יוכל להבקיע אליהם אם אכן חושיו הלשוניים ונסיונו בקריאת שירה ידריכוהו נכונה.  ועם זאת, בסופו של דבר, גם לקורא כזה יוותרו פיסות ערפיליות.

דומה שדברי ישראל אפרת במסתו על משמעות השיר (הראי היוצר, עמ' 11) יכולים לשמש מוטו לשירת רגלסון:  "...ושמא זהו סוד הרושם השירי.  אי-יכולת זו, כלומר יכולת לבטא את האי-יכולת, דהיינו שאין יכולת יותר – זוהי הצלחת השיר, שלא כל אדם זוכה להגיע אליה".

*

אין זה אך מקרה שרק מעטים – לרוב משוררים ואמני לשון – התייחסו לשיריו, בעוד שהביקורת ברובה התעלמה ממנו, הייתי אומר שזה כמעט מובן מאליו:  הלא ביקורת השירה אצלנו חתרנית ברובה הגדול.  הריח היחיד שבו מצוייד בדרך-כלל המבקר התורן הוא ריח הציד, בלי התמצאות מספקת בטופוגראפיה לשונית, ללא מפת היער שאליו הוא נכנס, נטול רגישות וחושים.  אורחות הכזב שהשתרשו בביקורת קוממו בזמנו את רגלסון וקיצפו את רוחו, עד שמיהר להגיב ברשימה "דרכי שקר בביקורת" שפירסם באמצע שנות ה-50, והוא כה אקטואלי לימינו.  הנה רק באלה הימים ממש, עם היוודע הידיעה על פטירתו של רגלסון, ישבתי בבית-קפה, ומבקר צעיר הגיע והתיישב לידי.  אמרתי משהו בשבח שירת רגלסון, והוא כבר מזרזר לו פסוקו של יום:  "רגלסון?  מיושן, ארכאי ובעל שפה מתה".  אני מודה שעד אותו רגע לא ידעתי כלל כי שירה ניתנת לחלוקה:  זו מיושנת, וזו חדישה.  ידעתי, יש שירה טובה, ויש גרועה.  אלא שאותו "מבקר", שאינו דווקא מן הבקיאים ביותר בלשון, ולמיטב ידיעתי נטול ידע משפטי – כרך לפתע בשילוב זריז את חוק ההתיישנות עם חוק האנטומיה והפאתולוגיה והעמידם – הפלא ופלא! – כערך ספרותי חדש.  ודאי, בימינו, כבימיו של רגלסון, הרבה סבילות של עורכים וקוראים והרבה צרכים של תעשייה ספרותית עושים הרבה רדידות רצנזנטית – ותופשי-עט לשעה וחבורות חרזנים מתחילים חוגגים את פרי ביקורתם.  לאלה, שירת רגלסון היתה ועדיין הינה כספר-החתום.

 

מכתבו של ברל לרגלסון                                   כ"ז סיון תרצ"ה/ 28 ליוני, 1935   

לרגלסון שלום.

תדע שמצטער אני צער רב על החלטתך לצאת.  אף על פי שאמרת לי כי אין אתה שותף לתקוותי, ואף על פי שאני יודע כי אינני יודע מה יהיו פני תקוותי בבואך, ואף על פי שאני מוכן בלבי לכמה וכמה פורעניות האורבות לנו כאן – הריני עומד בהרגשתי כי כאן הקרקע הטבעי בימינו למשורר עברי.  מודה אני כי אני נפגע מהחלטתך.  לי הדבר כאילו ירוק ירקת בפני הארץ, אשר אם גם גרמה לך יסורים גדולים (אפשר לא באשמתה.  לי ולשכמותי גרמה יסורים גדולים באשמתה ממש) הרי לא הסתירה פניה ממך.  ויותר ממה שאני נפגע כאיש-הארץ הריני מצטער על שאתה פוקד עוון אבות על בנים ואתה לוקח מילדיך את המולדת האחת והיחידה השמורה לילדי ישראל בעולם.

אם גזרה היא מלפניך ואין להשיב – אזי לא נשאר לי אלא לקבל את הצעותיך.  תשתתף אתנו מרחוק ושכרך ינתן לך כאשר נקבת.  את עניין משלוח ש"ס נברר עם המשרד, אם פעמיים לחודש כאשר ביקשת או רק פעם אחת לחודש, ובלבד שידייקו ולא יהיו טעונים זרוז.

אם תגיע השעה ואתה וביתך תבקשו לחזור – ואם עוד אהיה בגדר עשייה – אבקש לסייע בידכם ככל אשר ידי מגעת.

                                                                        הכותב בצער

                                                                                                     ברל כצנלסון.

 

 

הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת