Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

מסעות במקום ובזמן – דרך הספרות
דבר/משא, 15 לדצמבר 1972
מאת ש. שפרה

לא פגשתי משורר שנפשו נוקעת כל כך מהכללות שעושים בשירתו כאברהם רגלסון, חתן פרס ביאליק לשנת תשל"ג: "מבקרים אומרים עלי שאני נוטה אל השירה הרומאנטית האנגלו-אמריקאית וכי כל השירה הרומאנטית עשויה מעור אחד. אני אוהב משורר זה או אחר, אבל ההכללות אינן במקומן." לשמע ההקדמה הזאת כמעט נבהלתי, שמא השאלות שהכנתי לא תהיינה לרוחו; הייתי מוכנה לפגוש בתשובה השגורה בפי משוררים רבים: מה שאמרתי – אמרתי בשירי, והמבין יבין; לבאר אינני מוכן. אברהם רגלסון, לעומת זאת, שש לפרש את הטקסט, שממנו הוא יוצא ואליו הוא חוזר. וכיוון שכך, פתחתי בשורות הראשונות מתוך "חקוקות אותיותייך" שהוא מעין המנון לשפה העברית:

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,
מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:
אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!

... בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,
בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

מה הוא סוד ייחודה וקסמה של השפה העברית בעיניך?

– ראשית אולי נחזור אל המובאה מתוך השיר. "שכל מתנוצץ" – נמצא "בל"ג נתיבות החוכמה" של הרמ"ה, ו"אור מתגשם" אצל האר"י. לא שהלכתי לחפש אותם שם; לאחר שכתבתי שמעתי בתוכי הד רחוק. הלכתי לחפשם ומצאתי במקום שמצאתי.

כל לשון מיוחדת במינה ולעצמה. לאנגלית סגולות נפלאות, אבל אחרות. ייחודה של העברית הוא קודם כל בסוד הצמצום. היכולת להגיד בשתיים שלוש מילים את המאקסימאלי. האנגלית יותר מרופה, יותר רחבה. הוא הדין בדקדוק. העברית דוחסת את המין, המספר ומקבל הפעולה באותה מלה. ועוד: בעברית אין כובד נושן ועתיק. אם ניתן לנער אנגלי לקרוא את צ'וסר, למשל, יהיה לו קשה להבינו בלי עזרת מילון. האנגלית שינתה את פרצופה. כל ילד יכול לקרוא בעברית את "בראשית" ואחר-כך את סיפורי האגדה, וכאשר הוא גדל ורוצה לשאוב דעת, הוא יכול לקרוא את "הכוזרי" ו"מורה נבוכים". סגנון התיבונים אינו סתום בפניו. אינני מכיר עוד לשון כזאת, אולי סינית, אבל אינני יודע.
"כי את וארצך אחת" – אתה אומר על הקשר בין הלשון העברית והארץ – ואף על פי כן חלק משיריך, הכתובים עברית, נופי התרחשותם זרים ורחוקים.

– פעם גזרו התורכים לגרש מן הארץ את כל היהודים שלא נולדו בה. התחכמו הרבנים וזייפו תעודות-לידה. אך מה יעשו ולא יחטאו באמירת דבר שקר? פנו בשאלה אל הרבי מרגיצ'ב והשיב להם: "ולירושלים ייאמר איש ואיש ייולד". פרשו חז"ל: "אחד הנולד בה ואחד המתאווה לראותה". יהודי היושב באלאסקה וחי בעולם העברי, נפשו תקועה כאן. שייקספיר כותב על יוליוס קיסר והרקע הוא רומא, וכבר אמרו עליו שהוא מאכלס אותה באנגלים בני-אלמוות. מה גם שאני אינני נוטה לצייר דמויות חיות, אין לי החוש הדראמאטי הזה. השירה העברית אינה צריכה להיות עולמית, אלא כל העולם צריך להתכנס דרך העברית. וזאת משימה קשה, אפילו הפרופסורים שלנו מבכרים לכתוב ולהדפיס אנגלית, כדי להגדיל את תפוצת ספריהם.

אם המדע יאמר: הכל חומר – אינני מאמין

במאמר המתקרא "מודעה על חקוקות אותיותיך" אתה אומר: "לשון שבה ילד מקבל לראשונה מושכליו על הבריאה ואת תכונותיו בתולדות האדם, לעולם היא רובצת ומציצה מאחורי כל תחושותיו וחוויותיו אחרי-כן". האם הלשון העברית היתה שפת אמך?

– אני דובר שלוש לשונות – אידית, אנגלית ועברית – אך העברית היתה לשון-התרבות הראשונה שלי. לפני שהתוודעתי לתולדות עיר-מולדתי, הלוסק, נתוודעתי לסיפורו של יוסף בספר בראשית. אל הקניינים התרבותיים שלי נתוודעתי לראשונה דרך העברית. למזלי היה הרבי של ב"חדר" מודרני בהשקפותיו. הוא היה חותם על עיתון-ילדים בשם "החיים והטבע" בכספי כל ילדי "החדר", כי הוא עצמו היה עני מרוד. הייתי חוטף ממנו את העיתון בטרם יקרא בו, והוא היה מצפינו מפני עד שגמר לקרוא. יורשה לי לומר, שהוא אף הכיר בכשרוני וניבא לי עתידות. עוד קודם שלמדנו כתב רש"י כבשתי אותו בעצמי, וקראתי את סיפור העקדה, אחר כך כתבתי סיפור והרבי שלחני להראותו לסבי מצד אמי, שהיה יהודי קפדן ובעל זקן חום. אחר-כך שוב נתמזל מזלי לפגוש במורה טוב, כשהגעתי לאמריקה, בהיותי בן תשע, ואני רוצה להזכירו לטובה: חיים אברהם פרידלנד, שלימדני חינם והציג בפני את מנדלי ואחד-העם ואת ספר האגדה.

"אשמתי בגלות כפולה, הישראלי מארצו והמספר בסיפורו" כתבת ב"חקוקות אותיותייך". מדוע קיבלת על עצמך גזירת גלות?

– עסקני התנועה העברית התנכרו לי, היה עלי להיות זקן, יותר משבעים וחמש, כדי לקבל את פרס ביאליק. נוסף על כך היתה כמובן המצוקה של שנות השלושים. ב"עקדת שלמיהו" אפשר למצוא כמה תיאורים אוטו-ביוגראפיים מתקופת שהייתי הראשונה בארץ. ומה שהכריע את הכף היה מותו של בני הקטן. בדיזנטריה.

אתה מרבה להשתמש בשיריך בשמות של צמחים, בעלי חיים וגרמי השמיים. האם אתה בקי בתחומים אלה?

– אינני בוטאניקן, אבל יש לי שאיפה לדעת ואני לומד. יש לי נכדה המצטיינת בתחום זה, וכשנחוץ לי שמו של איזה צמח היא מוציאה אותי לשדה ומראה לי. אבל אינני יכול לומר שאני מומחה. וכך באסטרונומיה, שאני מרבה להשתמש בה. אם תוציאו אותי אל תחת כיפת השמים אתבלבל, אבל עיינתי יפה בכיפת השמיים. ואם יבוא אלי אסטרונום ויטען שטעיתי בפרט זה או אחר, הרי במה שנוגע לחלומו של ייטס בשירי "שני ברבורים ונהר" כבר הכנתי לי תירוץ ששאלתי מבראונינג. בראונינג, שהיה ידוע כאוהב יהודים, כתב מונולוג דראמאטי שהוא שם אותו בפי אנטישמי, המספר לילדיו על הימים הטובים שבהם היו חיי-היהודים הפקר. באחד הימים באו יהודים לקבור את מתם בשבת, קמו נוצרים וציירו על הכותל אשר בבית הקברות את ישו הצלוב, כדי להכעיס את היהודים. בא מי שבא אל בראונינג בטענות: הייתכן? והרי יהודים אינם קוברים את מתיהם בשבת? השיב בראונינג: לא אני אחראי בעד אותו אנטישמי עם-הארץ. וכך, אם יטען אסטרונום שלא שמתי את העגלה במקומה, אוכל לטעון שאינני אחראי בעד חלומו של ייטס.

העולם מלא ועובר על גדותיו נשמתיות

האם מלבד תורת-היסוד היהודית הושפעת ממקורות מיסטיים אחרים?

– כל האגדות הן מיתוס. העולם כמו שהוא הוא למעלה מהשגתנו. אם המדע יאמר לי כי הכל חומר, אינני מאמין לו, כי זה המיתוס שלי. המיתוס מביע את הרגשת התמהון של בני-האדם כלפי העולם. איש-איש בורא עולם לפי תכונת נפשו. דור דור והמיתוס שלו. אין זאת אומרת שהמיתוס הוא שווא. לשעתו הוא עונה על שאלות זמנו. ניוטון ברא עולם מיתי ובא איינשטיין והרסו. אינני בז למיתוס, הוא דרך להשגת מרחבים. אני עוסק בתלמוד הדתות והפילוסופיות ויש דמויות קוסמות לי, כגון: ג'ורדאנו ברונו הפאנתאיסטאן, גוסטאב תיאודור פאֶכנֶר אשר דיבר על הרגשת עוביו של עולם, שהעולם מלא ועובר על גדותיו נשמתיות, ונשמת האדם אינה יוצאת מן הכלל, אלא מקושרת בנשמתיות המקיפה אותה, וכן פ. ד. אוּספאנסקי מן הנוטים לתיאוסופיה, אשר סבר כי קו-הזמן של חיינו הולך בעיגול, שסופו נושק את תחילתו, רגע הלידה ורגע המיתה של אדם רגע אחד הם, ואחרי מיתתנו מה בא? שוב אנו נולדים ועוברים בעיגול גורלי הדומה לקודם. יחסי לניאוסופיה דומה ליחסי לקבלה. אני רואה בה את השאיפה למרחבים. זה עולם דמיוני עשיר, והטבע עשיר מכל דמיונותינו. האדם מפליג בדמיונו אל מה שאינו משיג במחקר.

בפואמה "קין והבל" מגיע האדם לשיא הישגיו, אך הישגים אלה בעוכריו. בסוף הפואמה אתה מזכיר "פרור-כח קטן" העתיד, בהימוט העולם, לשמש זרע "לפריחת היה חדש". יש בפואמה זו מעין ראיית המציאות של ימינו. האם משתמעת מכך גם בשורה אופטימית לעולם חדש?

– לא אמרתי שהעולם החדש יהיה שונה מקודמו, הוא יהיה אחר. אני משער בנפשי כי חללים של זמן הם כמו חללים של מקום, הם מתייחסים זה לזה ותלויים זה בזה. יש דברים נסתרים. זאת תחושה חזיונית למה שהמדע עתיד לגלות. לאדם יש כח להרוס את העולם, לאיין אותו, אך מוסריותו מפגרת אחרי כוחו המדעי.

מהו מקומה של הספרות האנגלו-אמריקאית בתפיסתך הפיוטית ובכתיבתך?

– שוב, הייתי רוצה להימנע מהכללות. אני יכול לדבר על משוררים שיש לי חיבה אליהם והם כאילו קרובי ואחיי, אך לא על ספרות. בקיטס, למשל, אני מוצא תכונות שאני שואף אליהן בין שאני מגיע ובין שאינני מגיע. כל מלה וכל פסוק בשיריו חושניים, הריח, הטעם, מראות הבית, הכל מצוייר כחי ופועל דרך החושים, גם אם המתואר הוא דמיוני והמעשה עצמו, כמו באודה "ליל הקדושה אגנס", אינו מקורי ביותר. או למשל משורר אחר: וולט ויטמן שאני אוהב אותו על שום היותו בעל תפילה קוסמית כל-אמריקאית וכל עולמית; אני אוהב בו את הרחבות ואת ההיענות לטבע.

הספרות משמשת מושא לספרות ברבים משיריך; רוב גיבוריך הם אנשי-ספרות, ואילו במחזור-השירים "לסולם צורית", הדמות היא אשה חיה. האם יש בשינוי זה מפנה בשירתך?

שבחי השפה ושבחי אשה

– כבר אמרתי, כי גיבורי-הספרות הם אחיי וקרוביי. אני בולע את עולם הספרות הן האנגלו-אמריקאי והן העברי. אני שוחר מסעות, וגם אותם אני עורך דרך הספרות וכך אני חוסך לעצמי את הטורח של דרכון, פקידים ומכס. באמצעות הספרות אני עורך מסעות לא רק במקום אלא גם בזמן.

ואשר למחזור "לסולם צורית" – מה שאני יכול לומר עליו הוא, שאני רואה בו את מיטב יצירתי. אבל גם כאן, שימי לב וראי, אם "בחקוקות אותיותייך" מניתי את שבחי השפה ודמיתים לסגולות גווה של אישה, כמו:

"וּמִי יְשַׁחֵר סִתְרֵי תְמוּנַת אוֹתִיּוֹתַיִךְ, חִטּוּב-צַלְעוֹתֵיהֶן וְאָהֳלִיאָבוּת-חֲלוּלֵיהֶן",

הרי במחזור זה אני מונה שבחי האשה על פי שבחי הספרים, סגולות העברית מגולמות בה כמו:

"מִצְחֵךְ – תּוֹרָה תְּמִימָה,
אֶצְלֹל בְּמוֹ עֵינַיִךְ – תְּאוֹמֵי יַמֵּי-תַּלְמוּד"

הרשי לי לבאר כאן מילה סתומה אחת במחזור-שירים זה:

"אֱוִיל הַזְּמָן בֵּינִי וּבֵינֵךְ צִוָּה הֶפְרֵד שָׁנִים.
יֶתֶר חָכְמָה בְּסוֹדוֹ הָיָה,
וְיֶתֶר צֶדֶק בִּפְלִילָתוֹ,
לוּ חָרַץ מוֹלָדֵךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה וְצִבְחַר לְהֶקְדֵּם"

בבראשית רבה, בוויכוח שבין אברהם המבקש רחמים על סדום לבין אלוהים, אומר אברהם: "אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דין אתה מבקש – אין עולם. אתה תופס את החבל בשני ראשים: אתה מבקש עולם ומבקש דין? טול לך אחד מהם ואם אין אתה מוותר צבחר , אין העולם יכול לעמוד". צבחר פירושו קמעא.

האם יש פרשנות סימבולית "לשני ברבורים ונהר"?

– לא. יש לקבל את הסיפור כפשוטו. מה שיש בו, יש בו. אני יכול רק לספר לך כיצד הגעתי לכתיבתו. קראתי במקום אחד, שגוגארטי בא אל ייטס ושניהם טיילו, האחד ברגל והשני על סוס, שיחררו שני ברבורים בנהר ודיברו על טיב השירה. אולי הייתי שוכח את הסיפור הזה, אבל פעם קניתי ספר משומש על ספרות אירית, ומצאתי הערה על שירו של גוגארטי, שנצוד במקום סתר שלו והציל עצמו בכך שהטיל עצמו לתוך הנהר. שני הדברים עניינו אותי ושמתי את האגדה במסגרת של חלום, חלומו של ייטס. הסביבה כולה היא מלאכת דמיון. ואספר לך איך תרגמתי את השיר לאנגלית. משה שמיר, כשעשה בשליחות בחו"ל, נפגש בדאבלין עם אנשי אגודה אירית מאוהדי ישראל וסיפר להם על "שני ברבורים ונהר". החלה חליפת מכתבים ביני לבינם. בתחילה חשבתי לתרגם רק תקציר, מפני שאני קשה-כתיבה. לבסוף תרגמתי את השיר כולו, ושלחתיו לחברי האגודה.

"ברבעון קטן למחשבה ושירה" שהופיע בניו-יורק בשנת תש"ד מצאתי שיר בשם "מגן דוד וכוכב אדום" ובו השורות: "ואמת של שחרור אומה/ ואמת של שחרור פועלים / תדענה את אשר ידעו מעולם / ... כי אמת אחת הנה / ואחת להן מסה, מצוה וגורל... / אל לפיד גבורתך, כוכב אדום / נשואות עיני כל בני אנוש / בך תולה הארץ ערגונה לשחרור" – האם אתה מחזיק בהשקפותיך אלה גם כיום?

– השיר נכתב במסגרת עבודתי העתונאית, ויש לראותו על רקע המלחמה העולמית השנייה. כתבתיו לעתון הקומוניסטי: "מאָרגן פרייהייט" שבו פתחתי את המדור "מעתונות ארץ-ישראל". השיר אינו מבטא את השקפותיי. מאז ומתמיד פיקפקתי בבולשביזם כשיטת-חיים. באותם ימים שיגר סטאלין את מיכואלס ואת יצחק פפר להתרים יהודים לטובת העניין המלחמתי. אגב, טענו אז נגדי באותו עיתון שאני מכניס ציונות לתוך דפיו, אך העורך יצא להגנתי ואמר ביידיש: "אם אחדות, אז שתהיה אחדות". הבאתי לעיתון כתבות שונות ומשונות. דיווחתי על דברי הגוּרו בטקס של כת הודית ששמה וטנטה ואח"כ הלכתי ל"שטיבל" של חסידים וסיפרתי על סעודת "מלווה מלכה", ובין השאר תיארתי את הבקבוקים הריקים שהתגלגלו על ריצפת בית הכנסת. העורך סבר שאני אומר דברים נגד בית הכנסת ועכשיו טען הוא כנגדי: "עכשיו, כאשר אנחנו זקוקים לאחדות, אתה מפרסם השמצות על בית-הכנסת?"

באותו עיתון קומוניסטי פירסמתי גם את "ציון הלא תשאלי" ואת כל "כוכבי שמים רחוקים".

על ביאליק ועל "פרס ביאליק"

מתוך שיריך אפשר להבין שביאליק היה קרוב מאוד ללבך. התוכל לספר על פגישות עם ביאליק?

– בתל-אביב של שנות השלושים לא קיבלו המשוררים פרסום, ולא ניתנו פרסים על שמם. ביאליק אהב אותי. פגשתי בו לראשונה בוועידה ציונית בבאפאלו. באתי אליו בשבת למלונו, יצאנו לטייל בעיר והוא הרעיף על אוזניי מאמרותיו ומצא אוזן קשבת. שאלתי אם מותר לאמר: "ובעצם ידיי אני הורס ובועט", והרי בועטים ברגל. השיב ביאליק: מה לי מותר ומה לי אסור בענייני לשון; השאלה היחידה היא אם מטבע זו תהיה פורייה או עקרה, אם תיצור אחרות כדוגמתה!

כשבאתי לתל-אביב טיילנו ברחובותיה והוא נהג לקרוא לי "יינגעלע" (ילד). טענתי כנגדו: וכי איזה ילד אנוכי, והרי אב לארבעה אני? אף על פי כן לא חזר בו. הוא ראה בי איזה יסוד של ילדות.
יום אחד הביאני אל רבניצקי, וזה לא קיבל את ההפרעה ברצון. ביאליק היה מחפש מפלט מהעבודה בשיחה, אך ידו של רבניצקי כבדה על ביאליק, ולולא הוא אינני סבור שספר האגדה היה רואה אור.

האם פרס ביאליק בא לך כהפתעה?

– הפרס בא לי כהפתעה, וגם כמעט לא חפצתי בו. מבחינה כספית זה יפה, אבל אני שולל את ערכו הפיוטי. את הפרס הזה קיבלו יוצרים רבים שלא היו ראויים לו. קיבלתי את הפרס הודות למאמץ כביר של אוהבי שירה, שעשו מה שעשו שלא על מנת לקבל פרס אלא לשם שמים, ויש לי קוראים כאלה ובאלה אני מסתפק.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת