מתוך הספר "שנים עשר משוררים", הוצאת יבנה, ת"א, 1969, עמ' 124-133
מאת שרגא אבנרי


א
לא בודד הוא א. רגלסון בזיקותיו לסיפור הקדום; אם בפניה שלו אל האגדה האינדיאנית ואם בהליכתו אל המקורות המיתולוגיים, להפיק מהם שיר ומחשבה. מי ממשוררינו לא התבשם מן התפארת הגלומה באגדה ובסיפור התנ"כי? אף על פי כן יש לראותו כאוניקום לעצמו, שונה ונבדל מחבריו ליצירה בתפיסת החומר, שהוא מכין לו תבניות אידיאיות ומעצבו על האבניים של קונצפציות פילוסופיות ומדעיות; הוא אף לא נמנע מלשתף, בין היתר, תפיסות-יסוד מן המסתורין וה"זוהר". עיקרן, אם לקצר בלשונן: האדם הוא חלק מן הטבע שהוא קוסמי; מן הזמן, שהוא אינסוף, ומן היש, שדרכו אל האין וחוזר חלילה; האין עצמו אף הוא איננו חלל האפס, הוא היש הגדול מכל הישים. תפיסות כגון אלה מכובדות הן בשרשרת היחסים שבין המשורר והעולם. הדעה שהעולם במובנו הרחב נתון לתהליכי התפרדות, תופסת מקום בשיריו. ומה שנראה כפניה לאופטימיות היא התפיסה על האחדות העתידה לבוא, עם השאיפה של החלקים המפורדים לשוב אל האחדות הקמאית במעגל המחזורי הנצחי. אולם הבחינה השירית, שטוריה נפרצים להשקפות כאלה, לא תמיד היא יוצאת נשכרת מעומס מחשבה וחיקורים פילוסופיים. בשאיפתה של השירה לממש את סוד היקום הגדול, ולהקיפו הסברים שונים, על-אנושיים ועל-יקומיים, יש שהדמויות הפועלות בה מתקפחות מייחוד אישי ואנושי, כאשר מוענקות להן משמעויות סמליות בזיקתן לעולם עליון. ויש שבעלילה מכריע המיפנה השרירותי, שלא כדרך הטבע, כדי שהבעיה המוצגת תבוא על סיפוקה. בקיצור: השכלתנות והשירה אינן מרגישות את עצמן נוח בכפיפה אחת. לגבי סוג יצירה זה טוען המבקר א. אפשטיין: "יש אמנם תפיסה עמוקה בטראגיות גורלו של האדם, בה ניתנים נפתולי נפשו, צער אהבתו, תאוותיו וכשלונותיו, אבל בצורה כללית, סוגית – כגילויים של חיים ומוות, פריחה ובליה בתוך התהליך הנמשך מן היש אל האין וחוזר חלילה. תפיסה קוסמית זו מביאה בהכרח לידי תיאורים כוללים, אמנם עשירי דמיון ונהדרי ציורים, אך הם חסרים את הרטט האישי, את הייחודיות של הנפש החיה, את הפארטיקולאריות של המצב המיוחד". מבקרים אחרים טוענים, בין היתר, להעדר התמימות בשירה מן הסוג האמור, מחמת אותה שכליות עודפה המביאה לידי הכרות פסימיות. אולם אין, לדעתי, מקום להכללות כאלה.

דבריו של א. אפשטיין, המתייחסים לשירת א. רגלסון, חשובים בשל טעמם הנאה ואמיתם, בייחוד שלא התכוונו לקפח את קומתה כשירת-אופי בעלת תפיסה רחבה, חובקת עולם. שיעור קומה זה נשקף אלינו מפעלו של המשורר בספר "חקוקות אותיותיך", בו מכונסים כל הפואמות, השירים הליריים והעברורים (תרגומים לעברית), שרובם נדפסו קודם בקובץ "אל האין ונבקע" (הוצאת "עם עובד", תש"ה/1945), וחלקם אחר כך בפזורות. מהדורה סדורה ומורחבת זו של "אל האין ונבקע" מחולקת גם היא לשערים על פי מיון חטיבתי-צורני: בלתי שקולות, שקולות ולא מחורזות, חרוזים בהברה הארץ ישראלית. אך למרות תוספות דברים במקור ובמתורגם, שתרמו להרחבה ניכרת של הספר, כדי של"ה (365) עמודים, נשאר בעינו משקל-הכובד התפיסתי והאיכותי-שירי של הקובץ הראשון. שכן אין מקום לגרוע מאותה חשיבות מרכזית הנודעת לאגדה הפילוסופית, על החדירה הנועזה לתחומי המיתולוגיה הקדומה מן הסוג של "קין והבל" ו"שיר התיקון", או העמקוּת הדיאלקטית של השקפות החיים שבדו-שיח "אחיה וישראל" ופרקי הגות אחרים. חלקם של שירים מאוחרים יותר, שנכתבו משנת תש"ה ואילך, ניכר בקו ההמשכיי הבריא, בפנייתו כלפי הכרעות אחרות. והדברים יבואו על טעמם.

ב
כבר ציינתי את דרכה המיוחדת של שירת רגלסון בקובץ "אל האין ונבקע", בחיפושיה אחרי פתרון כל-שהוא לבעיותיו של האדם. כן הזכרתי שם את "המגמה התועלתית", הנאלצת לשוות לפעמים חומרה קיצונית לבעיות, להעמיד את היצירה על הקטביות והדראמאטיות. ואולם אם להראות על הישגים בשירת רגלסון לאחר כל חיפושיה וליבוטיה, עלי לחזור ולומר: ספק אם היסוד השכלי של "שיר התיקון", הניזון מסכימאטיות שבזיקה פראגמאטית תכליתית, יש בכוחו להעניק לפרט-האדם את האמונה המבוקשת ב"דת האהבה", למשל, על אף הישגיו האחרים הנאים של שיר זה. כן ציורי הטבע, השפועים המרהיבים שבו, מכילים הרבה מן התוהו הבראשיתי, ולכן אינם עשויים לגאול אותו מן האימות ורגשי הבודדות והאפסות. נראה לי איפוא, כי התמודדתו על המבע השירי המקורי, המעניקה לו את היתרון של מכריע במערכה רב-צדדית זו, והמצמצמת עד למינימום את המחיצות שבין האני והלשון, הלשון והיקום, התמודדות זו הולכת וכובשת את המקום "עולם" בשירתו.

כדי לעמוד על תפיסות יסוד, בהן נעזר "שיר התיקון" נסתפק עוד בציטטה אחת, המסכמת בתמציתיות את מהות התהליכים של העולם במובן הרחב. "בטרם זמנים" קיימת היתה אחדות של "אין שם" אלוהי, קמאי, יחיד ואחיד. וזה ראה משום-מה ברגעי חולשתו להתפלג ולהתפרד דמויות לאין ספור, מרובות ניגודים וחילופים. "אין שם" זה הוא האלוהים-עולם מאי-אז שאחדותו הוכחדה. אבל אחדות זו נעשתה לשאיפתם של כל היסודות המפולגים והפזורים, והיא ענין החוזר חלילה "מקץ זמנים". הקטע הבא מסכם בכוח ציורי וביטוי מקורי את תהליכי ההתלכדות של "אין-שם בשברירותו":

                  ("שיר התיקון" – פרק אין-שם בטרם זמנים)

תיאור מוחשי זה מראה את מעבדתו הגדולה של היקום, אלוהים-טבע. את תהליכי ההבלעה וההתחברות, מאחר שקיימת זהות חלקי הבריאה ללא הבדלה ("אל עצמו נפל" – – "את עצמו שאף" – – "את עצמו בלע" – –). ובכן הרמש והחי, האדם הצמח והכוכב סופם לשוב אל אחדותם הקדומה. אף לאור סיומו של השיר ברור, כי המחזוריות הקוסמית הזאת, החזרה אל האחדות, "מקץ זמנים", איננה אלא החזרה אל הקדמות האחרת של "הָאֱלֹהוּת, בּוֹרַחַת עַצְמָהּ, אֶל עַצְמָהּ שָׁבָה מָעֳשֶׁרֶת נְדוּדֶיהָ" (ההדגשות שלי – ש.א.) ואין, כמדומה, מקום להרבות דיון בתפיסה הזאת כהיקש פילוסופי מופשט, שקנה לו אחיזה בשירה הודות לכשרון, המעניק לו חיים עצמיים בביטוי מקורי. כל הסתייגות המתבקשת להישמע, כגון מה למשה ולסנה ולתפיסות אלה, תחרוג בוודאי מגדרו של עיון ספרותי. ואף-על-פי-כן, קשה להימנע מן ההפלגה בהרהורים, לפחות בפרט אחד – "את עצמו בלע צפרדע את הזבוב". שכן הרגש היסודי המשתלט עלינו מכוח "שיר התיקון" הוא החגביות של האדם החלש לנוכח אימות כליתו והיבלעותו. והוא בא ללמדך כי המוות הינו אף הוא צורת השיבה אל האחדות. אך רוב הקוראים, שאינם הוגים בממדים קוסמיים, ימצאו לנכון להעמיד את ה"חסד" הזה בסימן המשמעות האירונית.

ואמנם מתוך עיון בקטעים כאלה ודומיהם יש מקום להרהור בחיים ומוות, צמיחה וכמישה, שנודעת להם תופעת ההתאחדות שבהיבלעות; והתבוננות בטבע של החי והצומח מספקת הוכחות בקיום תהליכים אלה. לעומת זאת אין ספק, לאור אותה התבוננות, כי העולם הולך בלי הרף ומתרחק מאותה אחדות, כל עוד קיימים בו יצרי זרע ופריון ורגעי "חולשה ובדידות", הגורמים להתפרדות הנמשכת ומקיפה את הוויתנו האלוהית, שהיא גם "אלוהות בורחת עצמה". אבל גם בגילוי זה אין לראות מירוץ כולל ומוחלט אל האין, כפי שזה עשוי להסתבר, למשל, מתוך הקבלות מן הספר "על האי" לש. הלקין. אמנם, יש בכך מהעמדת הקיום על הטראגיות, אבל שאינה חסרה מאבק להקל מסבלו של האדם החגביי ההוגה בממדים יקומיים. שירתו של א. רגלסון, עם היותה מפולגת ומרובת ניגודים, נושאת את עיניה אל דרך הפוזיטיביזם שביצירה, בהיותה עמוסה תודעות ותפיסות. ובדרכה זו אין ביטויה יודע היכן גבול הסכנה. באיזו מידה היא נאמנה לאותה תודעה פאנתיאיסטית של הטבע ואשר מעבר לו – ניתן להיווכח מעיון בלקט מדפי הספר. פעמים אחדות אנו קוראים וחוזרים על אותו הניצוץ האלוהי שבאדם המתקשר לאחד-עם-האדמה, על הרעדה והצמרמורת המקיפות את ברואי האדמה וגעגועיהם להתאחות ולהתמזג עם סוד חייה (שיר התיקון, אביאל, איש הכוכבים). אך קורה שמוטיב הטבע הזה משולבת בו דברנות מופשטת או מחוכמת. דברי הקינה על מותו של ביאליק מעידים בין היתר כזאת:

                  ("על איש הכוכבים")

וכאן, ממש בהמשך הטורים הרוויים מחשבה שירית ודמיון, מופיעה התשבורת, והניגודים שבצורה מחריפים באחד משיריו הטובים של הקובץ, שמשום מה נזדקק מוטיב הטבע לנמקנות מופשטת ובלתי שירית שבהערת המוסגר הנ"ל.

ג
ניגודים כאלה בסגנון, בין מבע שירי ודידאקטי, וניגודים במוטיב, בין יסוד אַמוטיבי והיקש פילוסופי, משמשים זה ליד זה. יש שטורים של שירה מסתתרים לפתע כדי לפנות מקום לאיזו שהיא הברקה, מנמקת ומחזקת את התפיסה היסודית. פרקי עלילה פואמתית נאים, חזקים ומצודדים, חסרים את הפרספקטיבה האופקית, מחמת ריבוי מעלות ומורדות. ובינתיים מתבשם הקורא מלשון-פסגות שמראות עולם משובצים בה, מתעלה בשגב של פריצות אסתיטיות ונכנס פתאום לתחומה של מציאות פרוזאית אפורה. אך שירה זאת בכללותה, כיוון שכוחה בדימוי ובציור ובהיתוך הלשון, שהם מתכונותיה של שירה גדולה, הריהי שומרת על הקוו האחידותי האישי ועל הצביון הייחודי שלה. ולכן גם ברפיפות מתחה ניצודה האוזן לגווני צליליה ועינו של הקורא משועשעת. והנה מתהלכים אנו במשעולי עולמה של הפואמה הביאוגראפית "עקדת שלמיהו" – פרקי וידויו וסיפורו של אור, מורה וסופר, נפתוליו בין אהבת ילד ואהבת אשה, תיאורי הווי מפורטים גלויים – והיריעה הסיפורית משולבת חזון ודמיון ליד תיאורים מציאותיים ריאליים, ואף אינם נעדרים קטעי ליריקה מעודנים ונעלים. אך בין אלה לאלה תחומי השפה נפרצים ורצון ההבעה אינו יודע מעצורים, כשהוא מזדהה ממש עם הטבע הרגלסוני העשיר, המעתיק גבולותיו לאין שיעור, כדי למלא חלל ריקו של העולם. הרצאת דברים במוטיביקה דומה, בשיר "הדלקת הנר", המספרת בפשטות עממית, אף היא מעלה לפנינו לפתע, בשורות בלתי-פרוזאיות, את הרהור האדם בבדידותו וביתמותו, אגב אנחת-צער על גורל הרך הילוד בעולם הזה, כגון:

                  ("הדלקת הנר")

כתיבה "אֶפית" כזאת צומחת מתחום אָמוטיבי וחוויתיות עמוקה, והדברים האלה הם מן המשוער ומעלה. אך באותו הקטע ממש, הבא בפתיחה לפואמה, משוחזר תהליך מדעי של הפראת זרע והתהוות העובר, המתואר בפרוטרוט באורח קונטראסטי לאותם הרהורים טראגיים על הילוד היוצא לאור עולם להיותו אובד חסר-ישע, כביטוי "מטולטל – מסוער – הפכפך – אובד", שהישנות משמעותו מדגישה ומעמיקה את הצירוף הטראגי להווית האדם. יגון הטראגיות הנשקף מתוך התרקמותה של העלילה, בתיאור כבשיח, אולי בו בלבד אצור ענין בשביל טעמו של הקורא המאבחן, גם ב"איש הכוכבים" וב"אביאל" מהווה אותו "שביב-צער בודד"– מוטיב טראגי הנרקם במסכת הקיומית הרגשית של כלל-האדם בשירים אלה.

שונה מוטיב זה ביצירה המאוחרת יותר "עקדת שלמיהו". במסכת האינטימית של חיי משפחה בארץ ישראל ולבטיו האישיים של גיבור הפואמה, אין מותו של הילד שלמיהו משתמע כתוצאה מאיזה כורח גורלי כללי ואיננו ביטוי מסַמל לתפיסת האדם בכללותה. הוא פרט אירועי ביאוגראפי במעגליות של יחסי אנוש מציאותיים, המרמז אמנם על בעיות חברתיות, תוך התאפקות הראויה למופת. אין ספק, כי המשורר בעצם זניחתו את האגדה המיתולוגית וירידתו אל מציאות המוטיב הארצי, מגלה הרבה מן הבגרות המשלימה שבו ומכוח החיים המצווה המשך. אלה הם פרקי שירה סיפורית, אנושיים בווידוייהם וגילוייהם, קצבם חפשי ורגוע ונשימתם משוחררת. אך ככל שנוף הטבע חודר אל טורי הפואמה, הריהו מעשיר מאד בתיאוריו המרהיבים, והמתח ההבעתי פושט והולך. שכן התפיסה המקיפה של הטבע מרחיבה את תחומי מבעו הלשוני של המשורר. ואמנם בגילופיו ובציוריו מתגלה ביטיו במעופו ובשפעו, הרב לפעמים מהכילו.

כך, למשל, עמוסים תיאורי החוף הניו-יורקי, ב"פרק מאזין", הרבה חידושים, המצאות והחיאות של מלים תנ"כיות, תלמודיות, וכן כמה מן התפילות והזמירות (ארבות, אנת, גרוז, בירניות, מילה), מהן שנשכחו ושימושן לא נדע. דומה הפרק, אם בשפת המסאים ידובר בו, לאילן הכורע מעומס שלל פריו, ועמו כורע גם הקורא. השפע הזה מעיד על מאמץ מכוון, לפעמים יותר מכפי צורך החיווי, – להראות על אוצרותיה המודחים הכמוסים של הלשון, שיש להחזירם לשימוש. אך במידה ששורת הפיוט נרתעת מם השימוש המופרז שבביטוי, היא באה למלוא גילויה; ויש לקבל בברכה את חידושה החד-פעמי של המלה, שהיא צורך חד-פעמי, שאיננו חוזר על עצמו, – "יסודה המהותך התוסס שנמצא תמיד במצב דינאמי", כדברי ח. נ. ביאליק. ורגלסון מקיים את צוואתו של משוררנו הגדול והוא פונה אל "אוצרות החושך שלא שזפתם עין – אל הכוח הפנימי של הלשון ואפשרויותיה המרובות להתפתח וליצור, ולצרף צירופים ולהוליד בדומה, לפרות ולרבות ולהתפצל" (חבלי לשון).

ד
יהא זה עיוות-הדין מצד כל מי שירצה לייחס בשטח זה לרגלסון הישג אמנותי גרידא, או אם ישתמש במונחי-הגדר שחוקים, וודאי ימצא לומר: "שרשי", "גדול", "ייחוד עצמי", "דמות שירית". והרי אז רחוקה ההערכה עדיין מלעמוד על המשמעות האמיתית של חווית הלשון, שהיא מצויה גם מעבר למשמעות עיצובית צורנית, רחוקה מעבר לטביעות טבע המייחדות דמות וכד'. אם בהימנון "חקוקות אותיותיך" אני עומדים בראש ובראשונה על הישגי הלשון, עשרה ויפיה, כששיר זה מפאר את כוחה, בגלותו את אוצרות אפשרויותיה – ברור עם זאת, כי במערכות מאבקו על ייחוד ביטויה הולך הוא ומתגבר על מחיצות האני-והלשון ומתקרב אל האשליה האמנותית הריאלית, שכמוה לא היתה האגדה מסוגלת להעניק למשורר. כי אכן, לא זו בלבד שהוא מונה שבחי הלשון, מגלה אוצרותיה ומרחיב תחומי ביטויה, אלא שעם זאת הוא גם מבצר את מעמדו בנופי-עולמו, מתוך אהבה ללשון החובקת והמדובבת אותם בגלגולי צורותיה וסיעופיה. ביחס לשר את השיר ייאמר, כי לא רק שהוא מגלה לקורא את אוצרותיה החיים וגם את אלה הגנוזים, שהזמן פסח עליהם ושכחם, אלא שמעמיק לרוחה ומפזר אור חדש על משמעויותיה, ואף צר צורות ומרבה צירופים מקוריים משלו. כן יפרש בשיטתיות ובהדרגתיות: מהותם של בנינים וגזרות, התהוותם של משקלים, מקורם של שמות, משמעותם של סמיכויות והרכבים והסתעפויות שרשים: ערכים רגשיים, סמליים ותולדותיים אונומאטופאיים של תיבות לשוניות. כן איננו פוסח על תוספותיה וחיסוריה של הלשון, כפילויותיה, שילושיה ומרובעיה, פעיליה וסביליה. אך למרות השיטתיות של מחקר, הגורמת לפעמים לידי צירופים יוצאי-דופן, פרטים שאינם מעלמא דשיר, משתמרת האווירה השירית ההימנונית. האסוציאציות מרחיבות את הדעת והדימויים מהנים ומצודדים. עניין רודף עניין, גורר עניין, והכל מרוכז לעניין, ריכוז שאינו יודע צמצום:

                  ("חקוקות אותיותיך")

קביעת היחס אל הלשון, כגילוי המפורש בטורים אלה – כלשון שהיא עולם ומלואו, וכמו שזו מתבטאת בשורות המעמידות את " הַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ" בקטיגוריות של "הַדְרַת אֱלֹהֵינוּ"; הקביעה השווה של מהויות העולם, הטבע, האלוהים, עם מהות הלשון, – קביעה זו נותנת תוקף לעיצוב הביטויי מרובה-ההפלגות. לכן אין ליחס לשורות האחרונות איזו שהיא משמעות של סמיכות ענינים רגילה, או של השוואה בלבד, כי-אם – רצון לשוות ללשוננו מעמד אלוהי. ומאחר שתחומי הלשון נפרצו והורחבו, מעבר ליכולת הבעתית של גורם קומוניקאטיבי – בתור משמעות עובדתית של יש ממשי ובלתי-אמצעי, שאין בו הפרדה בין כינויים ועצמים, שמות ואובייקטים וכו' – גם אהבת המשורר את הלשון כמוה כהיאחזות חוויתית בעולם ובטבע. בכך יש לראות את הישגה הגדול של יצירה זו, שבעיצובים מחודשים של צירופיה וביטוייה הריהי מחדשת ומעצבת עולם חוויתי משלה, שאיננו נתון להשפעות פילוסופיות מופשטות. ואם ב"שיר התיקון" לא מצא המשורר מנוס מן האימה והתוהו שבטבע הפראי הקדום והאמורפי, וחיפש אמונה ב"דת האהבה", בספירות עליונות על-ארציות – הרי כאן העולם המקופל בכ"ב אותיות נמצאו לו חוק ומשטר וצורה, הודות לתנועתה הדינאמית של הלשון המתחדשת, הכפופה לתבנית וסטרוקטורה.


או:


והרי בטורים כאלה – ועיון בקונטקסט יאשר זאת – נמצא ביטוי לחווית זהות-הכל, כאילו מצהיר כאן השיר על סילוק הגבולות שבין ההכרה הלשונית והעולם המשוקם המעוצב בצורותיה, והנעשה משום-כך לעולם פנימי אינטגראלי משלה. ובהישג זה מסתמנת, בוודאות שאין למעלה הימנה, התקרבותו של המשורר אל האשליה האמנותית שמעבר למגבלות הביטוי. ויש להניח כי זו לא תבעה אותו למאבק מיוחד, לפחות בשלבי החיפושים, באשר את תמרורי הדרך כבר מצא מסומנים לפניו.

ביאליק הורה הלכה למעשה והמשיכו רבים וטובים את פעלו, אותו ו"חצבתיו מלבבי", שהוא כבשונן של אבני הלשון; כי אין שירה ראויה בלי לשון עצמית, בלי סגנון מקורי. לכן אפשר לראות ברגלסון את תלמידו הגדול, הממזג עיקרים והמהתך יסודות, שהפליג כמה הפלגות משלו אל תחומים שונים ורחוקים והעשיר את יצירתנו. ואם כדוגמת רבו נפגע גם הוא מאימת התוהו, הרי כשהוא מרבה כיסוי על גילוי יש סימנים המעידים בו, כי השיג את תחושת הבטיחות של עולם המשוקע בצורות עבריות. כן הגיע בהתמודדותו על לשון-האני, תוך התנכרות למגבלותיה, לידי חווית לשון פרטית, מטאקוסמית. אך כיוון שהוסרו המחיצות והוא נכנס בסודה הגדול – ייתכן שכבר בא עד הגבול, אי-שם שוב אורבים שליחיו של התהום, המצווים את המיגבלות לאדם, באשר הוא אדם.