Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

"חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיִךְ"
הימנון ללשון העברית
לשוננו לעם, מחזור ט"ו / כסלו-טבת תשכ"ה / נובמבר-דצמבר 1964
מאת ראובן סיוון

המשורר העברי אברהם רגלסון כינס בימים אלה את מיטב שירתו בספרו "חקוקות אותיותייך". הספר שיצא בהוצאת "מחברות לספרות" נקרא על שם הפואמה הגדולה ללשון העברית, שרגלסון מכנה אותה הימנון, הפותחת אותו. זהו שיר לימודי חדש, במובן הטוב והנעלה, על הלשון העברית "הרחימה בלשונות". שוחרי הלשון ולומדיה ימצאו ללא ספק עניין רב בשיר זה, הממצה בצורה כה נאה, בהבעה עזת ביטוי וססגונית את מיטב סגולותיה של הלשון העברית, כפי שרואה אותה משורר הכותב בה. "כְּאוֹהֵב, מוֹנֶה שִׁבְחֵי גְבִרְתּוֹ, וּבִטּוּיוֹ קָצֵר מֵרִגְשׁוֹ, – אומר המשורר – כֵּן דַּחַף-לִי לֶאֱרוֹשׁ (מלשון ארשׁת שפתנו) מַעֲלוֹתַיִךְ, וְאִם אֲמַסְכְּנֵךְ בִּתְהִלָּתִי...". אך נציין מיד, שאין זו אהבה המקלקלת את השורה, ואין השפה מתמסכנת – חלילה – בתהילתו של רגלסון. המשורר, ששירתו היא מיזוג של רגש וחוויה עם הגוּת ומחשבה, מתאר את גאון הלשון העברית מתוך התפעלות והתרוממות הנפש, אבל גם על יסוד ידיעה רחבה ועמוקה ומבחינה של תופעות הלשון. רגלסון, האוניברסלי בשירתו ובתפיסת עולמו, עשה שנים רבות, בהן שנות נערותו ובחרותו, בגולת אמריקה;

אַךְ תִּסָּכַרְנָה שִׂפְתוֹתַיִם הָאוֹמְרוֹת כִּי עֲזַבְתִּיִךְ! – קורא המשורר –
נַפְשֵׁךְ הַיּוֹדַעַת, אֲשֶׁר אִם אָהַלְתִּי וְסָעַדְתִּי בְּלָשׁוֹן לֹא-אָתּ,
צַרְתִּיהָ בְּצַלְמֵךְ וּבָהּ שְׁמֵך הִשׂגַּבְתִּי,
וָאֶרְכֹּל יְצוּאֵךְ לְמֵרָחוֹק, וּבִגְבִיעִים זָרִים מָזַגְתִּי
גְּאוֹן-גַּבִּירוֹלֵךְ וּבֹר-בְּיַאלִיקֵךְ.

ובכך מרמז לפעולותיו להכנסת יְפֵיפוּתוֹ של שם באוהלי יפת. דווקא מזיגת הלשונות שעסק בה מסייעת לו, כנראה, לעמוד על התופעות המיוחדות של הלשון העברית המעוררות בו התפעלות: משקלי השמות, בנייני הפעלים על קווי אופָיֵיהֶם, החיצוניים והפנימיים, הצורתיים והמשמעיים, השורש השלָשי והסתעפויותיו, השפעת החי"ת והעי"ן, הה"א והיו"ד על מבנה המלים, וכל כיוצא באלה, מתוארים במיטב השיר.

יש שאנו נתקלים בעברית בתופעת שני הפכים במלה אחת, אם באותו סדר עיצורים ואם בסדר שונה. הנה דברי רגלסון:

שַׁעֲשׁוּעַי – הֲפָכַיִךְ עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד:
עֵת קִלְּסוּךְ שׂוֹנְאַיִךְ, עָלָה קִלּוּסֵךְ מֵאֵשׁ וּמִמָּים.
אִם חָטָאת, הֵן חִטֵּאת נַפְשֵׁךְ בְּאֵזוֹב-מִצְווֹת וּבִסְפוֹג-הַסִּגּוּף הִסְתַּפַּגְתְּ.
אָמְנָה, שֹׁרַשְׁתְּ מֵאָרֶץ, אַךְ שַׁבְתְּ וְהִשְׁרַשְׁתּ!
תֵּלְכִי מִתָּהֳלָה אֶל תְּהִלָּה, מִבְּקִיעָה לִקְבִיעָה;
תַּחַת אֲשֶׁר נֶעֱקַרְתְּ וְנִקְרַעַתְּ,
תֵּרָקְעִי בְעֵקֶר אָדָם וְתַרְקִיעִי בְעִקָּרֵי הָגוּת...
אַף מִמְּגָאֲלַיִך קִרְבֵּךְ תִּגָּאֵלִי.
יִרְחֲקוּ מִמֵּך קְדֵשִׁים חוֹתְרֵי תַּחְתָּיִךְ,
וְיִתְקַּבְּצוּ אֵלַיִךְ קְדוֹשִׁים חוֹרְתֵי חֵרוּתֵךְ!.

ההזדהות הזאת של הלשון עם בעליה, העם, עם אמונתו ותולדותיו, עם ארצו לקורותיה ולנופיה, הזדהות זו עוברת כחוט השני בפואמה. "אִתָּךְ" אומר המשורר, "פַּעֲמַיִם נִטַּעְתִּי לְהוֹד, נִשְׂרַפְתִּי לְעִי, וְגֹרַשְׁתִּי לְקָלוֹן..." ומרמז לחורבן שני הבתים, אבל מוסיף:

אִתָּךְ הֵהַנְתִּי גֶשֶׁת וְתַקֵּן פְּגָם-אֱלֹהַּ,
הֵעָדֵר שְׁלוֹם-מַלְכוּתוֹ מִבָּאֵי-אָרֶץ, –
וַתִּהְיִי לִי לְשׁוֹן בְּרִיאָה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת וּלְשוֹן קֵץ-הַיָּמִים.

וכלשון בריאה ויצירה, לשון התגלות, רואה בה המשורר כמה וכמה קווים טבעיים. בדרך אגב נעיר, שחכמי הסמנטיקה, או תורת המשמעים, בימינו נותנים את דעתם למידת הטבעיות שבהבעה הלשונית, ויש שמנסים לחלק את הלשונות לפי מידת טבעיותן. ודאי שבעברית יש מידה רבּה של טבעיות, אם כי לאו דווקא זו שרגלסון מציין:

לְשַׁדֵּי-הַצּוֹמֵחַ הַנּוֹזְלִים בְּעוֹרְקָיִךְ:
קַחְתֵּךְ שְׂעִפִּים מִסְּעִיפֵי אִילָנוֹת,
לִדְתֵּךְ זִמְרַת הַגָּרוֹן מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
חַתְּכֵךְ אֹמֶר מֵאָמִיר,
יָנְקֵךְ נִיב-שְׂפָתַיִם מִתְּנוּבַת-שָׂדָי;
חֶרֶשׁ תַּחַרְשִׁי מַחְשְׁבוֹתַיִךְ בְּחֹרֶש-צֶאֱלִים
וְתַעֲשִׂי עִם שִׂיחַ-בָּר – שִׂיחַ.
עֵינַיִךְ מְצִיצוֹת עִם צִיץ וְעִם נֶבֶט מַבִּיטוֹת.
הֵן כָּל הָאָדם עֵץ-הַשָּׂדֶה בָּךְ.

אך המשורר רואה את טעם סגולותיה הנפלאות של הלשון רק כשהיא מתגלה ומתחדשת בפי בעליה-דובריה, ובייחוד בפי הילדים הרכים, וכאן הוא מקונן על ילדי ישראל שנספו בשואה, מחיי הלשון ומחדשיה בּכוֹח:

אוֹרַיִךְ לֹא אוֹרִים, תּוֹרוֹתַיִךְ לֹא תוֹרוֹת,
בְּלְתִּי אִם בּהִגָּלוֹתָם – סִינַי מִתְחַדֵּשׁ – לְעֵינַיִם מִשְׁתָּאוֹת לְזָהֳרָם,
חַיַּיִךְ לֹא חַיִּים בִּלְעֲדֵי הֲבֵל פִּי תִינוֹקוֹת – –
אֲהָה! עֵינַיִם טְהוֹרוֹת אֲשֶׁר לְתִינוֹקוֹת עִבְרִים דֹּעֲכוּ בְּיַד מְרַצְּחִים,
פִּיּוֹת-הַחֵן הַמְיֻעָדִים לְצַפְצֵף הֲבָרוֹתַיִךְ נַעֲווּ בְּפִרְפּוּרֵי-גְסִיסָה,
נֶחְנְקוּ הַגְּרוֹנוֹת הַדַּקִּים, מִתּוֹכָם יַעֲלוּ נִגּוּנָיִךְ;
הָיוּ הַגְּוִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לְמִרְקָב,
צִבּוּרִים-צִבּוּרִים עַל גַּלֵּי-אַשְׁפַּתּוֹת וּבְשׁוּחוֹת-דְּרָכִים,
אֵין שֵׁם וְאֵין צִיוּן. –
אֱלִי, לָשׁוֹן עִבְריָּה,
עַל אָזְנַיִם רַכּוֹת לֹא תִּסְפּוֹגְנָה מַעֲשִׂיּוֹתַיִךְ –
אַבְרָהָם מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְהִלֵּל עַל הַגַּג תַּחַת שָׁלֶג,
עַל בְּנוֹת-עַיִן לֹא תִתְלַקַּחְנָה-גִּיל לִקְרַאת
רִבּוּעֵי אַשּׁוּרִית, שְׁחוֹרִים וּמְנֻקָּדִים,
עַל אֶצְבָּעוֹת רָזוֹת לֹא תִּתְאַמֵּצְנָה
לְעַגֵּל חֲצִי הָאָלֶ"ף הַיְּמָנִי, גַּג הַבֵּי"ת, חֶרְמְשֵׁי הַגִּימֵ"ל וְהַזַּיִ"ן,
וּלְסַרְגֵּל יִשְׁרַת יוֹ"ן,
עַל קוֹלוֹת מְתֻקִּים לֹא יַהְגּוּ "מוֹדֶה אֲנִי",
לֹא יַטְעִימוּ אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת בְּלֵיל-הַמַּצּוֹת,
עַל נְעָרִים-אִבִּים וּנְעָרוֹת-חֲבַצָּלוֹת – אִי טְהוֹרִים! – הָיוּ לְנִוּוּל, לְקִצּוּץ;
וְעַל עַצְמֵךְ בְּכִי, לָשׁוֹן,
הֵן נִתְמַעֲטָה דְמוּתֵךְ אָתְּ, נִפְרַץ בָּךְ פֶּרֶץ,
בְּהִקָּטֵם עַם נוֹשְׂאַיִךְ וּמְטַפְּחָיִךְ.
בַּגְּוִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, בַּשְּׁלָדִים הַמִּדַּרְדְּרִים –
מֶנְדֶּלָאִים שֶׁל עָתִיד, אַחַד-הָעַמִּים שֶׁל מָחָר,
עַל דּוֹרְשֵׁיהֶם יָחַד, –
מָה חֻלֵּית וְעָנִית!
בְּכִי, שַׁכֻּלָּה, וּבְעוֹד הַדֶּמַע חַם עַל לֶחְיֵךְ,
עֲשִׂי לְמַעַן אוּדַיִךְ-יְתוֹמַיִך, אֵלּוּ הַנּוֹתָרִים,
הַכָּלִים אֶל נֹחַם וְלֶחֶם וּבֶגֶד וָסֵפֶר,
הִתְחַזְּקִי, וְשׁוּבִי אֶל עֻמְסֵי-תַפְקִידָיִךְ: קַיֵּם, רַפֵּא וּבָנֹה...

בשלוש מילים חזקות אלה, בשׁלוֹשת הפעלים: קיים "רפּא ובנה" ממצה המשורר את עומסי תפקידיה של הלשון העברית בעבר, בהווה ובעתיד, ואולי רומז הוא לדת (קיים), לציונות (רפא) ולחברתיות (בנה), שהלשון מאחדת אותן.

"חקוקות אותיותייך", ההימנון ללשון העברית של אברהם רגלסון, הוא פרק שירה נאה ומהנה החושף את חמודות הלשון העברית, ויש בו הרבה ללמד, לאלף ולהנּוֹת.
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת