דבר / 17 לאפריל, 1942
מאת
ש. י. פנואלי (פנלס)
(בעקב ספרו "מלוא הטלית עלים")
לא אריג אחד ארוגה טליתו של רגלסון, אך גם לא שעטנז בה. שנים אוחזין בה בטלית זו – רגלסון מעריץ המדע ובהירותו, ורגלסון הנוהה אחר המסתורין ודורש אחר כל מופלא. יש שגוון טליתו ירוק כגוון בתרדין, בהזדקק מסתו למשורר, לאמן, בהתחזקותו אחר שרשי שירה שגדלו תוך מצבי-נפש חולפים בחומר אורירי מרחף. והרי לפנינו טלית של הבריאה הירוקה לטוהר, לא נאלחה עדיין בצעדי-גישוש ובמגעי-מישוש: "אמן את אמן ידע; טוהר בטוהר הכיר". ידה של אינטואיציה הויה ברגלסון בדברו על שירה והוא תופסה מבפנים, בניגונה הכמוס, ברזיה, בכוחה, בכוחה יותר מאשר בפועלה. מתוך כך יש גם והוא נכשל בהפרזה, שונה בשמע וברואה, כי המשורר שבו מזדהה עם המשורר המוערך, נתפס לאידיאה שלו ומשלימה בדמיונו ומעריכה במסתו כאילו נוספה עליה השלמות שבכוח והגיעה לביצוע שבפועל... משל לאמן היושב בתיאטרון וצופה במשחק תוך כדי מסירות עצמית מלאה ואינו רואה פגמי משחק, שעיני שאר הצופים רואות בהם תוך הבחנה בקרתית. הלה, האמן, השלים ותיקן בכוח מה שפגם השחקן בפועל. ביוצא בזה רגלסון המשורר בטליתו של מבקר. משהוא מתעטף בטליתו מין נהרה מבהיקה ממנה ואוצלת אורה הירוק על השירה המבוקרת. כן עשה רגלסון ליהואש ולתרגומו, תרגום התנ"ך. הוא שיתף עצמו עם יהואש ויחד אתו "השיט בעצבות ברווזים ירקרקים על נחל אפור תחת שמים מעוננים". כן השים עצמו במקום מחברו של ספר "רות", נזדהה אתו וסכה אתו בעיני תום אל שמים אין-ענן, קלף מבשרו אלפי שנות תלמוד ונסיון ותלאות ונדודים והפליג אחורנית הרחק הרחק אל טוהר ילדות האומה ושגר משם אגרת תום אל העתיד, אל דודנו... כן נתאחד עם מטרלינק במסתן על "מטרלניק והדבורים", כי עצם מנגינתה של תרבות אירופה נשמעה לאזנו בשירתו של מטרלינק, "קול רועד ומתלחש על אפסי הנפש", פלאה של תבל דיבר אליו מעולם הינקות. ואף אליו, אל רגלסון, מדבר עולם הינקות בשפת יצרים, שהיא גם שפת השירה וגעגועיה אל מעוף האהבה של מלכת הדבורים.
כן שר רגלסון על שירה. לבו לא לצורה המושלמת, כי לא בה יתגדר מבקר שהוא משורר, שהוא שותף מלא ליצירה ומשלים בה חזון-יצירה משלו. לבו ליצורים שעדיין לא קפאו, שעוד צפות בהם חתיכות גלמיות קדומות, ובזרמם עוד ניכרים הצבעים השונים של הנחלים אשר הלכו אל תוך היצירה. זה חציה של טלית רגלסון בשירה. וחציה השני טלית של תלמידי-חכמים הוא. פרשן הוא ליוהן דיואי, להנרי ברנסון, לברטרנד רוסל, לזיגמונד פרויד. אך לא שונה בהרבה תלמיד חכם שברגלסון ממשורר שבו. כזה כן זה מבקש את העטרה לטליתו. והעטרה היא האדם. ומבקש רגלסון במדע, כמו בשירה, את עטרת האדם. דרוין הוא שהסיר עטרה מראשו של אדם. בא ברגסון והחזיר את עטרתו. לא איבולוציה, לא מקריות כגירסת דרוין, לא תכניתיות מוקדמת, כי אם דחף היצירתיות המתמדת שולטת ביקום. דחף חיוני נזרק בחומר הדומם, והוא נשתבר לשני דרכים: בצומח והחי; נתפלג באחת הדרכים לשני נתיבות: האחד מוליך אל ממשלת האינסטינקט, ודוגמתה העליונה – האדם. אך ה"דחף החיוני" לא נסתפק בכל. הוא מנסח נסיונות להעלות את האדם לדרגה גבוהה יותר, יוצרת – דרגה זו מתגלמת באנשי המסתורין, חלוצי האדם..
רבות מסות כתב רגלסון, אחת היא לו המסה על ברגסון לבהירות ולתבונה, להשתתפות ולהזדהות, לזיקת לב וליחס נפש עמוק, ובשלושה פרקים חזר רגלסון אל נושא זה: "הנרי ברגסון, נביא היצירתיות המתמדת"; "ברגסון הוגה במוסר ובדת"; "ברגסון וביאליק". לא נתקהתה דעתו של רגלסון עד שעמד ושיתף וברגסון, לראית-עולם של ברגסון, את "ראית הבתולים" (ראיה ראשונית) של ביאליק, והוכיח שיתוף-ראיה זה בראיות מ"ספיח" ו"זוהר".
אין זאת כי אהבת אדם רבה נשתכנה בנשמתו של רגלסון, ובברגסון מצא ניחומים לגורל אדם ויעודים לעתידו המעורפל. בברגסון נמצאה לו לרגלסון החטיבה המבוקשת גם בשיריו, ובעיקר ב"קין והבל" שלו, המזינה של מדע ושירה, מחשבה וחזון; חריגה מתחומי החישוב הסטאטי אל המחשבה הדינמית, המחשבה שאינה מתוכנת ומותוית מראש, אלא דומה יותר לרגש האמן, שדרכו זרועה פתיעות והוא שואף לגלמן בצורה.
אותה מזיגה של מדע ומסתורין, מחשבה ושירה גדולה ורבה חתירתו של רגלסון אליה במסתו. תמימות שבו מסיעתו לראות ראיה ראשונה בלי חיץ של פקחות מערימה. תמימות זו תריס היא לו בפני אמצעיות מרחיקה מתוכן של הופעות. ויפה לו תמימות זו לא רק בהדגשת שירה והיותה ואוירת גידולה, אלא גם בתפיסת מחשבה מתוך הזדקקות אליה בזיקה של חסידות ודביקות. נטפל הוא לגדולה מחשבה לשם הערכה ואולם תחת להרחיק מרחק של סקירה, הוא נכנס בלבו ורובו לתוכו של הענין המוערך, מהלך בשביליו, משתכר מריחותיו וקולותיו, בנפשו תמיהת יופי ושפתיו רינה לפרי הגיון אדם.
|
