מאת מ. מייזלש

 

שירת שני איתני היצרים המושלים באדם, שני קטבי הגלגל המסב את גורל האדם ופעלו: קין – תאות הכבוש והעלילה, הבל – חשק הכליון וההתחדלות. הראשון – כל המלכים הגדולים שואפי מרחקים וכובשי מרחבים, כל אנשי המדע העוקרים מחביונו של טבע את מצפוניו ורותמים את צפוני כחותיו במכונה המשמשת את האדם, אבל גם כל הרשעים והחומדים, הרוצחים והחמסנים, הפורעים סדרי עולם ומשדדים מערכות כבושיהם של הראשונים – כל אלה הם בניו. השני – יוצאי חלציו אינם מרובים הרבה (אולי מפני שנהרג בעוד מועד), אבל גם לו נמצאו יורשים, המופיעים פה ושם על פני מרחבי דורות ומטיפים לחדלון, לאפס, לנירונה, הרואים חטא בכל חשק ובכל מעשה, וכתלמידו של שופינהואר, שקיים את תורת רבו ואבד את עצמו לדעת, הם רואים את כל ההוויה כולה צמאה ועורגת בחשאי ובכאב לגאולה מעומס היש וההמצאות ומתוך ערגון-אין זה נתגלגלה גלגול אחרי גלגול עד שהגיעה לאדם נזר הבריאה, על מנת שיחוש הוא בערגונה ויקרב את הקץ. דרגה שנית לשוחרי-אפס אלה הם אנשי המוסר והחוק, התוחמים תחומים ליצר העלילה והחמדה, שלא יפרוץ ולא יחריב את אשר בנה. קין הורג את הבל, קשה עליו טרחת נבואתו ותוכחתו, וזה מקללו בזעם קללת כליון – היחידה שהוא יודע. (גם דורשי חדלות זועמים על הורגם כמי שחפץ חיים; ישו נועד מראשית הבריאה להצלב ובליבתו צריך היה לגאול את העולם, ובכל זאת מה רבה המרירות). ישו נועד מראשית הבריאה להצלב ובליבתו צריך היה לגאול את העולם, ובכל זאת מה רבה המרירות). קין חושק ונושא את בת הבל – רמז שגם בו לא נעדר יצר החדלון – ואחר שכבש את כל ההוויה ויושב לחוג את נצחונו על אחד הכוכבים הנפלאים באיזו מערכת שמש רחוקה, מתנכלת אליו בת הבל ומחריבה את כל מעשה ידיו – נקמת אביה וקיום תורתו. אולם לא אלמן העולם ובאחת מפנות ההוויה הנדחות נשאר אטום-מציאות אחד שלא נספה בכליון החרוץ, והוא משמש ראשית לבריאה חדשה ולמלחמה חדשה ולצרות חדשות.

 

מלחמת האיתנים של הכח הפועל והפורץ באדם עם הכח המעכב והמסייג של המוסר הוא נושא נפרץ בספרות, אולם בשירת "קין והבל" הרחיק המשורר ללכת עד כדי לראות מלחמה בין יצר הפעולה וחשק החדלון הגמור. ודאי שחשק-חדלון זה הוא רגש הווה באדם וגם ניתן לו פעם בטוי מחשבי עמוק, אבל ספק הוא אם אפשר לשראותו כיסוד הוויה אנושי-כללי או גם עולמי, הממלא על-ידי האדם תפקיד חותך בתולדה. המוסר הוא יצר פועל וחי באדם תמיד, בין שהוא נשמע לו ובין שהוא מורד בו, הוא יסוד לשניות באדם, לטראגיות הירואיות, ועל-ידי האדם הוא ממילא יסוד עולם ויסוד תולדה. אבל המוסר אינו יונק מאותו חשק-האין ואף בצורתו הסבלתנית ביותר הוא רק מעתיק את נקודת הכובד מכאן אל ישות אחרת, נאצלת יותר לפי ראות עיניו. ואילו חשק האין, אף כשישנו, אינו כח פועל חיובי ואינו נלחם בפועל ביצר המעשה ותאות החיים והכבוש; הוא בא תמיד אחרי ספוקם של אלה, ביחיד כבתרבות שלמה, בחינת עיפות ודעיכת החשק החיובי; אבל אינו מצוי עמהם יחד ואינו נאבק עמהם. אם יש חורבנות במעללי אדם, אף הם באים מתאות כבוש וחמדה ולא מחשק אין ולשם יחוד הכליון.

 

בתפיסתו זו של המרובה המופשט הבליע רגלסון את המועט השירי והחזוני שישנו באמת בפואימה שלו. בתחילתה, בשעה שאנו עומדים עדיין על אדמת הארץ הזאת, רצוף הבטוי שיריות עסיסית ויש לו קצב וחן. כשנו מתרוממים מכאן אל המזלות ודרך נתיב החלב למערכות שמש אחרות נעשה הסגנון קשה יותר והמלים נראות בכתב יותר משהן נשמעות לאוזן מצטיירות לעין שאנו בבחינת "רואים את הקולות" ולא את התמונות, אבל אף חלק זה של הפואימה עדות הוא למחבר שכח בטוי לו והוא חוצב מאבני הלשון באדר-זרוע ויודע גם את סוד זווגי הצבעים. ובכלל נראית הפואימה כהתאבקות נועזה בחבלי השגה ובטוי ובמדה שמדד המחבר את עולמו עלה בידו לכבוש את ההשגה בדפוס הבטוי, המתרומם לפעמים לידי גובה של חזון, אפילו כשהוא מפליג למרחקים שלא דרכה בהם רגל איש ולא שלטה בהם שפת אדם.