(נכתב עבור השקת ההוצאה המחודשת, ב"קומקום",ירושלים, 9 לאפריל 2005)
לאחרונה (ב-2004 ) יצא לאור בהוצאת ספרי ביבליו ספרו של אברהם רגלסון "מסע הבובות לארץ- ישראל". מקריאה בתולדותיו של ספר זה עולה כי יצא לאור לראשונה בהמשכים בשנת 1934 ב"דבר לילדים". במשך חמישה עשר שבועות הופיעו פרקי סיפור זה שלווה באיוריהם של נחום גוטמן ואריה נבון וריתקו את קוראיו הצעירים של כתב עת זה שהיה אז בראשית דרכו. הסיפור, על הטקסט הכתוב והמאויר, גובש בתרצ"ו לספר בשם זה. ב- 1980 עבר הספר שיכתוב בידי אוריאל אופק ש"עברר" ( מלשון עברית) טקסט זה בניסיון להתאימו לקוראים הצעירים של שנות השבעים.
במהדורה הנוכחית, יש חזרה לגרסתו המקורית של הספר, כשבעים שנה לאחר צאת מהדורתו הראשונה, עם שינויים קלים והוספת פרקי "פתיחה" ו"נעילה" שנכתבו על ידי בתו של הסופר – שרונה תל -אורן רגלסון, שדמותה שימשה השראה לכתיבתו.
אחת ממעלותיו של ספר זה היא ההזדמנות הניתנת לקוראיו להתבשם בשפה הייחודית שנכתב בה. אברהם רגלסון שהיה אחד מגדולי משורריה של השפה העברית, אחד מכוהניה, ממעריציה, ומאוהביה של השפה, אשר נכנס לפנתיאון השירה והספרות בזכות כתיבתו הייחודית בשפה העברית ועליה קיבל את פרס ביאליק, פרס ברנר ופרס ניומן. בכתיבתו התפרס על מגוון תחומים הוציא מספר ספרי שירה, תרגם לעברית, כתב וערך באנגלית ובאידיש שירה, סיפורת ודברי הגות פילוסופיים וערך כתבי עת ספרותיים. בכל סוגי הכתיבות כתב אברהם רגלסון בשפה שירית, עשירת מבע, משבץ את מילותיו בעלילה כשבץ אבנים יקרות זוהרות בכתר. (ניתן למצוא את מבחר כתביו באתר האינטרנט " פרויקט בן יהודה").
אברהם רגלסון נולד ברוסיה, בגיל תשע היגר עם משפחתו לארה"ב. בבית משפחתו שהקים בארה"ב נשבעו אברהם וזוגתו חיה זה לזו, יחד עם שבועת קידוש הנישואין, לדבר בביתם רק עברית. כך גם גידלו את ילדיהם. אל קוראיו בארה"ב פנה באנגלית וליהודים בעברית. בבגרותו עלה פעמיים לארץ ישראל עם אשתו וילדיו. עלייתו הראשונה שהייתה בשנת 1933 נסתיימה בחזרה לארה"ב לאחר שלוש שנים. השנייה התקיימה ב-1949 ומאז חי וכתב בארץ עד ליום מותו ב- 1981.
לא רק מתיאור תולדות חייו של אברהם רגלסון אלא בעיקר מסיפור "מסע הבובות לארץ-ישראל" – סיפור ילדים תמים זה, באים לידי ביטוי המשמעויות הייחודיות שיש ב"מסע" לארץ ישראל שעורכים יהודים מכל מקום. סובבים ועוברים מארץ לארץ עד שמגיעים לארץ ישראל. וגם בה עדיין עושים את צעדיהם כשרגליהם שוקעות בחולות ונעליהם מתאבקות בהם כפי שקרה ל"אבא" של הילדים בסיפור.
"מסע הבובות לארץ-ישראל" הוא ספר הילדים היחידי שכתב רגלסון. (הוא עיבד גם את סיפורי קיפלינג "מעשיות סתם" ו"כן היה" לילדים, וכתב מספר שירים לילדים וסיפורים על ילדים אולם אין הוא נחשב כסופר ילדים).
זהו סיפור הרפתקאות משעשע שעורכות שבע בובות ושני בובים לארץ ישראל. דמויות הסיפור משולבות בעלילה המציגה סיפור הגירה קלסי שעוברים בני אדם ברחבי העולם על כל מרכיביו: ההחלטה לעזוב את הבית ולעבור לארץ חדשה, הפרידה מהישן, כולל מחברים ומבני משפחה יקרים, מסע הרפתקאות או תלאות, ניסיון ההתערות בארץ החדשה, השבירה; והגעגועים למולדת הישנה, ההתלבטות והבחירה בין חזרה אל ארץ המוצא או התערות במקום החדש. סיפור "מסע" זה מתרחש בין אמריקה לא"י ומראשית הופעתו היה לרב מכר. ראשיתו של המסע בקייהוגא, על חוף אגם אירי שבארה"ב והמשכו בעיר תל-אביב, שהייתה אז בת עשרים וחמש שנה ותושביה שחלקם בני הארץ וחלקם מהגרים שרויים בתהליכי קליטה, כך גם ילדיהם קוראי הספר. עיר חדשה הנושאת עליה שם עתיק, שבתיה לבנים וגניה עתה זה נשתלו.
לכאורה אין זה סיפור "ציוני" המלווה בהנמקות אידיאולוגיות המסבירות מדוע ולמה נסעה המשפחה לארץ ישראל. זה סיפור יהודי שמוצגים בו מנהגים ואורחות חיים יהודיים מסורתיים כמו: הדלקת נרות שבת, זמירות שבת, שמירה על הלכות מזון. והמשפחה, כולל הבובות, דוברת עברית. המלה "עלייה" אינה נזכרת שם. זהו סיפור "יציאת אמריקה" לארץ ישראל הנשען על סיפור " יציאת מצרים" כתבנית סיפורית קדומה שהיא חוויה מכוננת של בני ישראל. כמו באירוע "יציאת מצרים" גם כאן גיבורי הסיפור עוזבים מאחוריהם את היקר מכול ויוצאים לדרך חדשה. גיבורת הסיפור – הילדה שרונה עוזבת את בובותיה האהובות עליה. וכך מסופר שם:
" ויהי בנסוע המשפחה לארץ ישראל, ויאמר אבא: ' לא ניקח איתנו לא מיטות וארונות, לא תיבות ושולחנות, לא בגדים בלואים ולא צעצועים – כי אלה יכבידו עלינו את הדרך'. אמרה שרונה: אני אתן את הבובות שלי מתנה לפיליס'. פיליס היא ילדה –שכנה הדרה באותו בית למעלה, והיא חברה של שרונה" ( שם, פרק שני, עמ' 5 ).
ארץ ישראל נקנית בייסורים. עזיבת הבובות היא אקט סמלי המרמז על ההקרבה שבמעשה העלייה.
הדומיננטיות של התבנית המקראית "ביציאת אמריקה" שבסיפור מתחזקת במישור השפה המקראית שסגנונה בולט בטקסט ומוסיפה לו חן. רק טבעי הוא לקרוא שם את הביטוי הלשוני הזה: "והיה בנסוע המשפחה לארץ ישראל "( עמ' 5 ) אלוזיה ל "ויהי בנסוע הארון".
החשיפה ללשון שיש בה מרכיבים מקראיים מוסיפה אותנטיות לרובד הדמיוני - פנטסטי של הסיפור. זהו סיפור הרפתקאות עליזות ומצחיקות של בובות המתגעגעות לאימן שרונה ויוצאות למסע לא"י. השפה המקראית למחצה שמשתמש בה היוצר מחברת את הסיפור אל סיפורי המקרא שהקוראים הצעירים לומדים בבית הספר. מובע במרומז גם המוטיב החוזר בספרות שרואה את המסע לארץ ישראל כהגשמת חלום שכדי להגיע אליה צריך לקרות נס. הוא רלוונטי היום כפי שהיה בימיו של מנדלי מוכר ספרים שכתב את "מסעות בנימין השלישי" והחליט להגיע לארץ ישראל. או כפי שחוזר אצל עגנון שמדבר על הנס שקרה לחסיד שהציץ דרך פתח מסתורי ועבר דרכו ומצא את עצמו בארץ ישראל. גדולתו של הספר הנוקט בלשון המקרא ובזה עשוי להרחיב את ידיעת השפה.
ייחוד נוסף יש בסיפור ילדים זה שלפנינו, שהדובר בו הוא אבא. כאן אבא מספר לבתו סיפור אודותיה. ולסיפור כזה עשוי להיות אפקט תראפוייטי רב משמעות לגבי אותה ילדה המאזינה לסיפורו זה של אביה עליה. דוגמה ל"אבא מספר" הוא ספרו של א. א. מילן שסיפר לבנו כריסטופר רובין עליו עצמו, והפך את הדב שלו ויני- פו לגיבור שמאפיין את כריסטוף רובין וגם את הילד הקורא או מאזין לסיפור. גם לואיס קרול, שכתב לילדה אליסה ( בארץ הפלאות), הוא בבחינת מעין אבא שכתב על ילדה ואל ילדה. כנראה שיש משהו בקשר הזה של אב המספר לילדתו ומפרש לה בדרך זו מציאות ששניהם מכירים אותה.
שרונה הילדה, "אם הבובות", בתו של רגלסון עברה במציאות חייה את חווית המסע שכללה את עזיבת ביתם הישן. היא ושאר בני המשפחה ללא ספק עברו חבלי קליטה בארץ החדשה. אביה הסופר נחלץ לעזרתה ומשתמש בבובות, כפי שעושה זאת אמן המפעיל בובות בתיאטרון בובות לפני קהל שומעיו. הבובות, פו הדב, ואליסה הן דמויות ספרותיות המשמשות לילדים כגורם השלכתי המאפשר להתמודד עם מציאות ממשית שבוודאי לא הייתה פשוטה. וכך מציאות ופנטסיה יוצרים את הרובד הבדיוני. באמצעות הבובות מפרש המספר את החוויה שעוברת הילדה ובני משפחתה. הבובות והבובים משקפים את התנהלותה של המשפחה על מנהגיה וערכיה ואמינותן נבנית מהמציאות ממשית.
בסיפור הילדה שרונה נפרדת מבובותיה והפרידה נעשית בנחת, אינה בבחינת קריעה שאדם נקרע מביתו, כפי שרגילים אנו כל-כך בסיפורי עליה לארץ. שרונה מדריכה את בובותיה איך עליהן להתנהג והוראות אלה מציגות השקפת עולם חינוכית של חיים המתנהלים בשפיות ובנחת. העלייה לארץ ישראל היא התממשות חלום. אולם במציאות עזיבת הישן יוצרת מעין הוויית אל-חזור. היבט זה בא לידי ביטוי בדברי המחבר המסביר את פשרה של פרידתה הנינוחה של שרונה מהבובות במלים אלה:
" ונדמה לי כי הבובות לא הבינו ששרונה יוצאת לדרך ארוכה- ארוכה , הרחק מהן, כי נתנו לה ללכת, ולא התנגדו כלל. וגם שרונה לא הבינה בברור שהיא נפרדת מעל הבובות לימים רבים מאד, אולי לנצח. הנסיעה לארץ ישראל הייתה כמשחק בעיניה. על כן לא בכתה שרונה בהיפרדה מעל בובותיה." ( שם עמ' 9).
חווית הפרידה לנצח קשה לתפיסה אצל ילדים, היא באה לידי ביטוי בפרידה מאדם קרוב, במותו. חווית העלייה או ההגירה יש בה מהפרידה לנצח שמתחילים לתפוס אותה רק כאשר הזמן האינסופי מתחיל להימנות במנות קטנות של ימים, חודשים ושנים. חווית פרידה זו היא הסיפור הגדול המשותף של ריבוא רבבות תושבי מדינת ישראל מאז ועד היום. היא אחת מהחוויות המעצבות המרכזיות של החברה היהודית בישראל והסיפור של שרונה הנפרדת מבובותיה הוא אחד מסיפורי הבראשית של החברה בארץ ישראל.
תש"ח יצרה את קו פרשת המים של חיינו בארץ. חל שינוי בשם "ארץ-ישראל" שקראנו אז לעצמנו לעומת "ישראל" שהכרזנו על עצמנו כמדינה. אך לארץ ישראל של אז הייתה הוויה מכוננת ומסע הבובות לארץ-ישראל שנכתב בשנת 1934 בישראל בידי סופר ומשורר עברי שעלה לארץ מאמריקה הוא ספר עדות להוויה מציאותית מאוד של חיים ולא הוויה משיחית של נס שהתקיים. ומבחינה זו יש בו בספר חידוש שיש בו משמעות ערכית עצומה. משום שהוא מדבר על משפחה שדיברה עברית באמריקה וחייתה בארה"ב כיהודים אמריקאים ועל כך שיום אחד החליטו לעלות לארץ ישראל. הם לא היו עליית מצוקה ולא עלייה משיחית. משפחה חילונית, עם זיקה חזקה למסורת ישראל ואהבה מקודשת לשפה העברית מחליטה יום אחד לעלות לארץ. אך עם עלייתה אין היא מוחקת את עברה. אמריקה אינה גולה בעיניה אלא מקום שמותר לדבר עליו ולתאר אותו. והבובות שנשארו באמריקה המתגעגעות לאימא-שרונה מחליטות לעלות גם הן לארץ והן עושות זאת. וגם עלייתן אינה בבחינת נס אלא עשייה ריאליסטית מאוד. הבובות המואנשות בשמותיהן ובמעשיהן הן רפלקסיה של התקופה. אין כאן מעשי נסים אלא חבירה של אנשים שהחליטו לעזור לבובות להגיע לארץ ישראל. כל אלה נכתבו בתוך תבנית ספרותית מוכרת בסיפורי ילדים, המדברת על הילד שנעזב על-ידי אמו, מסיבה זו או אחרת, הולך למצוא אותה ועושה זאת בהצלחה לתחושת הרווחה של הקוראים הצעירים.
העלייה לארץ מול הירידה – דילמה ציונית מציאותית שיש לה הד בסיפור. העלייה, המעבר, הקליטה, ההתאקלמות הם תהליך נפשי ורוחני ממושך שעובר העולה. יחד עם העלייה שהחלה בתרמ"ב (הבילויים) לארץ ישראל הייתה גם הירידה של אותם שלא יכלו להיקלט בה. עלייה מול ירידה באותם שנים – ירידה ניצחה. רק חמישה אחוזים מעולי העלייה השנייה הצליחו להישאר בארץ.
וישנם געגועים. הסיפור שמאות ילדי ארץ ישראל של אותם ימים זכו לקוראו ב"דבר לילדים" מתאר את רגע שבירתן של הבובות; מישהו החריב את הגינה שהקימו הבובות והן מגיבות
(כמו ביציאת מצרים) "ניתנה ראש ונשוב למצרים" ובנימוקים של "זכרנו את הדגה שאכלנו במצרים".. וכך מספר הסיפור:
" קמה תאניה בין הבובות. כל הקיץ הגנו על הגינה מחול וחורב וקיוו לימות הגשמים, עת גידול הצמחים, שתצמח ותלבלב אז גם גינתן- והנה נהרסה הגינה עד אין מרפא. הגבעולים שוברו וציצי הפרחים נרמסו".
והבובות:
" לא המשקאות כאן כהמשקאות בקייהוגא" אומר בלט עין ( שאוהב את הטיפה המרה.)
" מה יפו השמלות בחנויות קייהוגא"
" שם ילדים לא הורסים גינה!"
ושרונה, מה היא עונה להן?
" אף אני לבי אל העצים הרחבים והרמים אשר בקייהוגא, ואל שלג החורף הזך, ואל סבתא שלי ואל דודי ודודותי אשר שם! אך פה לנו מולדת ושם – נכר. מכל מקום אגיש עצומתכן לפני סבתא שלכן, זו אמא שלי" (שם, עמ' 89)
לקראת סופו של הסיפור, בפרקו האחרון, מתעצמת התודעה הציונית ומובעת בפיה של שרונה.
ספר יקר מציאות דווקא בראשית המאה העשרים ואחת הנותן את אווירת ימי הבראשית של ימי טרום המדינה. בשנות השלושים של המאה העשרים היינו מעטים כאן בארץ שאז קראנו לה בשם ארץ ישראל ולא פלשתינה- א"י כפי שלימים כינו אותנו. " מסע הבובות לארץ-ישראל" הפך להיות לאחד ממראות השתייה הספרותיים של ימי ילדותי. כך אומרים עוד רבים מהילדים שהתבגרו מאותם ימים.
יש דורות של בני הארץ הזאת שזוכרים את הספר. לזכור ספר לא תמיד אומר שזוכרים את עלילתו, או את כל פרטי הסיפור. אבל זוכרים את טעמו. כמו מאכל טוב, או אירוע מסעיר. זוכרים את מה שזה עשה לנו. את הביטוי "מראות שתייה" טבע ביאליק ב"ספיח" ( אלוזיה לאבן השתייה שמשמעותה בסיס או תשתית), כמובן שספיח הוא סיפור על ילדותו של המשורר שגם הוא עזב את ביתו ובקונטקסט זה משתמש בביטוי זה שהפך למושג בלשוננו המתאר תשתית תרבותית או נפשית.
כדי שנרד למהות המושג נשמע כיצד משתמש בו ביאליק ב"ספיח" שהוא סיפור ילדים שהפך לקלסיקה יהודית. ביאליק פותח את סיפורו בהתייחסות לאירוע מעבר מכפר הולדתו שעשה הוא ומשפחתו בהיותו בן חמש. הוא מתייחס אל הנוף הטבעי שנגלה לו בכפר ואומר שם כך: "על יריעה זו, שכולה תכלת רקיע וירק דשא, רקומים עתה לפניי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם ...הם הם מראות שתייה לנפשי, צורות יסוד ,שניתנו לי משמים חינם..." (כל כתבי ביאליק קכא).
האם ספר, או ספרים, יכולים לשמש בתפקיד של יוצרי מראות שתייה לילדים? שאלה מסובכת. או יותר נכון התשובה מורכבת. מה שברור שהחיים בארץ באותן שנות טרום מדינה מוטבעים בזיכרונם של בני אותם שנים. והחיים על כל נפלאותיהם אז משמשים כמראות שתייה למאות אלפי היהודים שחיו אז בארץ. מה שזכורים לכולם הם המאמצים של אבות הישוב באותה תקופה שהתמקדו בנקיטת אמצעים רבים, מכול הסוגים, ליצור תודעה לאומית ציונית בארץ ישראל וספרים היו אחד מהאמצעים. חיינו אז בתרבות מגויסת למטרה זו. למזלנו חיו באותה תקופה כמה ענקי רוח שכישרונם עמד להם ליצור יצירות מופת אמנותיות שהצדיקו את קיומן מבחינה אמנותית. הקריאה ב"דבר לילדים" הייתה חוויה שמלווה הרבה מאותם ילדים של אז.
נצא מההנחה שאם "דבר לילדים" פרסם את סיפור "מסע הבובות לארץ-ישראל" מאת אברהם רגלסון המלווה באיורי נחום גוטמן ואריה נבון, בשלהי ימי העלייה הרביעית וראשית ימי העלייה החמישית בארץ-ישראל המנדטורית (שאנו קראנו לה ארץ ישראל ואילו העולם קרא לה פלשתינה) הרי שעבר הוא את משוכת קידוש הערכים הציוני - סוציאליסטי. הסיפור נכתב ממש לגליונו הראשון של כתב עת זה. מעבר לכך, באותם ימים, ייסוד של מוסף ספרותי מיוחד זה לילדים בא לענות על צורך חינוכי ובעצם לקח חלק ביצירה יזומה של "מראות שתייה" התואמים את ההוויה הארץ ישראלית החדשה. בין "שלילת הגולה" שעליה חונכנו, ו"יהודי דבר רק עברית" שראשיתה באליעזר בן יהודה בשלהי המאה ה-19, לבין הוויה כפרית חקלאית המתוארת למשל, בכמה משיריה של פניה ברגשטיין, מופיע סיפור זה שהוא סיפור עירוני המדבר על תל-אביב. מבחינת הקוראים התל-אביבים הצעירים של אז הרי הוא מדבר "עלינו הגרים על יד הים." ובניגוד ל"אליק שנולד מהים" של משה שמיר שהציג בביטוי זה דימוי מטאפורי לצבר שמראות השתייה שלו ראשיתם בים ואין מעבר לים הזה כלום, לא הוויית חיים בעיירה ברוסיה, לא חיים יהודיים בגולה. ובזה נאמר כי משה שמיר הביע עמדה כי מהים בארץ ישראל מתחילים חיינו כאן.
גם במסע הבובות יש ים. יש מסע הפלגה בים ויש ירידה מהים אל היבשה, אולם הים שמופיע כאן אינו משהו שסוגר אותנו בפני העולם. אפשר לרדת מהאוניה בעזרת סבלים ערביים ואפשר לעלות על אוניה ולשוב דרך הים אל מקום אחר בעולם הגדול. גם העלייה שעושה המשפחה אינה מתוארת כעליית מצוקה. זו עלייה מתוך בחירה. בזה גם יש משהו מהנורמאליות שאנחנו מחפשים בחיים בארץ.
יש בסיפור הזה באמצע שנות השלושים "הרבה אמריקה" בהיבטיה הקוסמים לילדים. יש חנות צעצועים נהדרת, יש אווירון ומכונית הנוסעת בנופים לא מוכרים. ויש בלט-עין, התעלולן, והאחים רייט המטיסים את הבובות באווירון. יש הרבה תעלולים, צחוקים, הרבה מהקומיקס של אותם ימים. ויש תל-אביב בחולות שיש בה עדיין עקבות של חלומות מייסדיה, שב-1909 כשהקימו את העיר כ"אחוזת בית" החליטו שזו תהיה עיר גנים נקייה. ויש בסיפור אפילו רובד פמיניסטי בן זמננו. כל הדמויות הנשיות בסיפור, כולל שבע הבובות, המתנהגות כבנות לכל דבר, מפגינות אחריות, אסרטיביות וטוהר מידות. הבובות כאשר הן ללא פיקוחה של אימן שרונה מתנהגות בתבונה בוגרת. ואילו הגברים שבספר, כמעט כולם, ריקים ופוחזים וקומיים. אבל הם אלה שמכניסים את הקצב הדינמי לסיפור. הקטעים שבהם הם מככבים הם פנינה ספרותית הנשענת על מסורת הקומדיה דל ארטה. מעשיהם של ויקינג הנהג השיכור, בלט- עין, ומלתא זוטרתא
(נחום תקום) שנופל וקם, תרתי משמע הם קטעי קומיק רליף משעשעים ביותר.
ומה יש בסיפור זה שראוי להציעו לילדים הצעירים ולהוריהם גם היום? מעבר לאיכויותיו הספרותיות, סיפור זה יכול לשמש כממצא היסטורי- ארכיאולוגי המתאר איזו ארץ אחרת הייתה אז הארץ הזאת.
מהו הקסם שהיה בו בסיפור זה שהצליח להתקיים על חמישה עשר פרקיו ולהציג סיפור עלילה מתפתח עם סיום שעובר ומתקבל על דעת החברה? קודם כל זהו סיפור אנושי בכל המובנים. זהו סיפור משפחתי. יש אבא ואימא וילדים. והבובות כאן משמשות בתפקידן התיאטרוני, מדגימות יחסי משפחה, רחומים מאוד. באמצעות הבובות אפשר להעביר ערכי משפחה לרבים שאולי לא חוו מסגרת זו. יש בו אצילות ביחסי אנוש בין ידידים לשכנים. בין גדולים לקטנים.
דוגמא לאחד מהמנהגים המיוחדים שמודגמים בסיפור:
"ומנהג היה אצל הבובות- בעיני מנהג יפה הוא- אשר בעשותן דבר-מה בתור, הייתה הקטנה קודמת. למשל, כשהן טילו בגן- העיר והגיעו אל מבוע –מים, הייתה ביתיה הקטנה שותה ראשונה. בקטנה התחילו ובגדולה גמרו; ולא כמו שראיתי אצל כמה ילדים שהגדול והחזק נדחק בראש וזוכה קודם לחברו הקטן והחלש ממנו." ( שם, עמ' 16):
זוהי רק דוגמה אחת ליחסי כבוד ועזרה בין בני המשפחה שיותר מתמיד היום יכולה לשמש את הקוראים.
מוצג כאן מודל לדרך הרציונאלית שבהתנהלות הדמויות שבסיפור. הילדה שרונה לוקחת החלטות בוגרות (נפרדת מבובותיה האהובות וגם משחררת להן חבל ארוך כאשר הן רוצות לחזור לאמריקה). כך גם דרך פעולתן של הבובות בדרך להשגת מטרתן. הן נשארו באמריקה בהסכמה אצל פיליס, שכנתה של שרונה, וגעגועיהן לשרונה גברו עליהן. הן פונות אל פיליס ומגלות לה את מצוקתן. לאחר דיונים פיליס מחליטה לעזור להן לצאת למסע. הדרך הסוקראטית של הדיון המתנהל ביניהן מעוררת כבוד. הדיון המכובד והמנומק שהן נוקטות בו בדיבוריהן עם פיליס יכול לשמש כדוגמה לילדים בני זמננו.
יש גם התרומה הפסיכולוגית שבכל סיפור המשמש גם כמזור למצוקות הנפש הנובעות ממאורעות קשים. חוויית הפרידה שחוותה שרונה (הילדה שבסיפור) ומשפחתה מביתן באמריקה, משתלבת היטב עם חוויות פרידה שמחויב בה כל בן אנוש בילדותו, הדורשת ממנו להתנתק מהקשר הסימביוטי עם אמו. המחויבות הזאת היא חלק מההתפתחות הילדית. כאן מיוצג הקורא או הקוראת על ידי הבובות- הילדות ויחד אתן הוא עובר את חווית הפרידה מהאם. וכדי להראות לקוראים הצעירים כי הבובות "כבר גדולות דיין" כדי להתנתק מהתלות הזאת באימן, מקדיש אברהם רגלסון את כל הפרק הראשון ( עמ'1-2 ) תיאור מפורט של כל בובה משבע הבובות ומשני הבובים על כישוריהם להתקיים בעולם. גם שרונה העוזבת את הבובות ( ששימשו כ"אובייקט מעבר" על פי ויניקוט) עוברת תהליך של פרידה מהסימביוזה הילדית. אך הפרידה אינה ניתוק ואובדן מוחלטים. אפשר לשוב אל אימא, אחרי מסע של התפתחות, ולהיפגש עמה במקום אחר. באופן מטאפורי אפשר לראות בעלייה לארץ ישראל, לגבי שרונה, גם מעין פרידה לקראת אנדיבידואציה המאפשרת את התפתחותה הנפשית העצמאית.
הסיפור מתחיל על שפת ימה של תל-אביב. הדובר הוא אבא. ממש במילים אלה מתחיל הסיפור:
"אני אבא". נקודת תצפית מעניינת ייחודית וברורה האומרת כי הסיפור הזה ,וכל אשר קרה בו, הוא דיווח של הורה מבוגר שיש בו לכאורה מידה של אובייקטיביות, ומאידך יש בו מעורבות אישית גדולה. כאן אבא המספר על אירוע בחייה של משפחתו דרך עיני בתו שרונה –אחת מחמשת ילדיו. וכאבא מחנך המודע לרגישות ילדיו אומר הוא כי יש לו חמישה ילדים כנגד חמישה חומשי תורה. בראשית- בן שמות –בת וכן הלאה. בכך אומר הוא כי כולם יקרים לו, ייחודיים ממש. קדושים הם כקדושתה של התורה וכפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה כך גם ילדיו אלה אהובים וחשובים בעיניו.
דמותו של "אבא" מוצגת בעין אירונית גם במונחים של הימים ההם. זהו אבא תל-אביבי ואפילו מעט תמהוני. הולך ברגל בעיר תל-אביב כדי לקנות אוכל לילדיו, שם את האוכל בסל שממנו מציצים ירקות. אבא זה לא נטמע בתיאור הסטריאוטיפי של אבא תל-אביבי דאז:
" אני אבא, ואני חובש משקפים, ובכל יום שלישי ויום ששי אני מצחצח נעלים ומפני שאני דר בחולות על שפת הים, אין זה מועיל לי כלום. תמיד נעלי מאובקות. אם תראו בתל-אביב יהודי שראשו מגולה, על חוטמו משקפים, נעליו מאובקות ובידו סל עובר על גדותיו סלק ובצלים וצנון, תדעו שאני הוא המביא ירקות הביתה אוכל לילדי. באותה שעה אימא כובסת ומבשלת ומחתלת את התינוק." ( שם עמ' 5 ).
בתל-אביב של שנות האלפיים יש יהודים רבים המהלכים בגילוי ראש, יש אף המהלכים בראש גלוח על-פי צו האופנה העכשווית. אבות מהלכים בנעלי ספורט לבנות שאינן טעונות צחצוח. בהוויה התל-אביבית של התקופה בה נכתב הסיפור- שנות השלושים ( מי שיציץ בצילומי אותם ימים) כיסוי ראש- מגבעת לבד, קסקט או כובע טמבל היה חלק מתלבושתו של הגבר הארצישראלי היוצא אל הרחוב, הנעלים שהיו עשויות עור, היה צריך לצחצחן ולהבריקן. ובכדי לשמור על חזות מצוחצחת שכזו היו מצויים מצחצחי נעלים ברחובותיה של תל-אביב. נעלים מצוחצחות היו סממן משמעותי מייצג ציביליזציה. ואילו אבא המופיע בסיפור זה נעליו מאובקות. האם פירושו של דבר כי אבא זה הוא רשלן ומזלזל במוסכמות? לאו דווקא, יש בה בדמות אבא מאפיינים של הרגליות חיובית ונושאת באחריות. אבא זה מציין כי בסל שהוא נושא יש ירקות. ומרמז כי זהו סל המזון שאוכלת המשפחה. רמזים נוספים לכך שמשפחתה של שרונה צמחונית ניתן למצוא בין פרקי הסיפור.
תל-אביב בת עשרים וחמש, יושבת על החולות, שגבול האחד היא שפת הים – המקום שבו מתרחשת עלילת הסיפור. ראשוני העיר הצפינו מיפו העתיקה והחליטו להקים עיר עברית ולקרוא שמה תל-אביב. מעשה שיש בו הגשמת חלום השיבה של גולי ציון שישבו על נהר כבר (הנביא יחזקאל) לוקחת על עצמה גם את שם העיר המופיעה בחזונו הציוני של הרצל באלט נוילנד שלו. תולדות העיר, ממקורות אחרים, מרמזים על כך שאופייה של תל-אביב הצעירה היה בדיון. חלק מהמייסדים רצה לשמרה כעיר נופש ים- תיכונית, שבתיה נמוכים ומוקפי גינות. והכריעה דעתם של האחרים שרצו לראות בה מטרופולין. היום תל-אביב העיר השנייה בגודלה ובמספר תושביה בישראל ומתחרה עם בירות עולם שבנייניהן מתנשאים לגבהים. העיר שמתגלית במסע הבובות לארץ-ישראל ברבע המאה הראשון לקיומה עדיין אפופת חולות. עוברות בה אורחות גמלים המונהגות בידי ערבים ומובילות בה תפוחי זהב, הלוא הם תפוזים, והעולים אליה מארצות רחוקות מגיעים באוניות אל נמל יפו (בתל-אביב לא היה עדיין נמל). ובני משפחתה של שרונה נישאים על ידיים בידי סבלים גברתנים, אל סירות מתנדנדות המובילות אותם אל החולות. הייתה זו תל-אביב של זהב באותם הימים. זהוב החולות התערבב בזהוב השמש ובכחול הגלים. ומתרצ"ד קראו ילדי ארץ-ישראל את "מסע הבובות לארץ-ישראל". אל המהדורה הראשונה של מסע הבובות לארץ-ישראל שיצאה לאור בתרצ"ו ( 1936), נוספו איוריו של נחום גוטמן, שגם הוא עלה לארץ ישראל שנים קודם, למד בגימנסיה הרצליה והפך לאחד מצייריה הבולטים של ארץ ישראל. בציוריו תל-אביב היא עיר קטנה ובה שבילי קליפות תפוזים וחולות לא רק של שפת הים אלא גם של אותם משטחים פתוחים של העיר שעם השנים הלכו והתמלאו בבתים וכבשו את החולות ומילאו את העיר בילדים וילדות המשחקים ברחובותיה ובגניה ובזקניה וזקנותיה היושבים בה ומעלים זיכרונות על ימי הזהב של תל-אביב הקטנה.
בעיר זו נולדתי גם אני וזכיתי לראות עוד חולות זהובים רבים בין ירק העצים והגינות. אולם כידוע פתיחתו של כל סיפור מרמזת על סופו. ומציגה את מהותו של האירוע החד פעמי שבא הוא לתאר. ותיאור תמים ויפהפה זה של אבא המהלך בתל-אביב של אותם ימים מציג הוויית חלום, לכאורה. ורק הנעלים המאובקות הן כמטונימיה של הוויה שבה מתמודד אבא המנסה לשווא לצחצח את נעליו ולשמור על חזות שפויה. אך החולות שעל שפת הים מנצחים אותו והוא נאלץ לצעוד ברחובות העיר ונעליו מאובקות ועל אף שיודע הוא כי כאשר ייצא בימי שלישי ושישי מביתו אל העיר החולית, יתאבקו נעליו, ממשיך הוא בעקשנות לצחצח אותן, ובכך מביע הוא את נחישותו לשמור על סממן תרבותי זה של גבר אמיתי היוצא אל הרחוב. הגבר הלבן האירופאי או האנגלו אמריקני שומר על הופעתו האלגנטית ומכסה את קדקודו בכובע. ומה על הגבר היהודי? הרי אנו יודעים כי כיסוי או גילוי ראש הגבר הפכו עם השנים לסמל קיומי. ובשנות אלפיים בישראל העכשווית הכיפה, הכובע מספרים על השתייכותו החברתית- תרבותית של הגבר היהודי. גם צבעה של הכיפה ( סרוגה או שחורה) מספר הכול. אבא זה במסע הבובות לארץ-ישראל מצהיר כי הוא אינו חובש כובע. מדוע? האם השמש התל-אביבית של אותם ימים לא קפחה על ראשו? או אולי מרמז הוא על משמעויות נוספות האומרות כי כאן הוא יהודי חדש הקובע לעצמו נורמות התנהגות משלו ואינו נזקק לגינוני הציביליזציה שהיה גבר מצווה בהם. ואולי מרמז הוא כי אינו מכסה את ראשו כביטוי המסמן את היהודי שומר המסורת? האם הכותב של אותם ימים מצהיר כי הוא מתנער עם עלייתו לארץ מעברו היהודי? האם מתכחש הוא לתרבות היהודית על עושרה ומכמניה? מי שיעיין בכתביו של המשורר אברהם רגלסון חתן פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ניומן שחי וכתב בארצות הברית ובישראל, יקרא את שיריו, תרגומיו וכתביו יבחין ברוחב יריעתו של אמן יוצר זה שהיה בקי ברזיה של השפה והתרבות העברית והיה בקי ואוהב את מסורתה מנהגיה ויצירתה. אהבתו ובקיאותו של יוצר ייחודי זה באים לידי ביטוי בהמנון שכתב לשפה העברית בשירה ארוכת שורות בשם "חקוקות אותיותיך" ושם מצהיר הוא על אהבתו לשפה וכך כותב הוא:
" חקוקות אותיותיך בתבנית עולמי, רחימה בלשונות!
חרצן בזג, ענבל בזוג, רזך רחשתי, הו עברית..." (חקוקות אותיותיך, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ד, 1964" ו"התקופה" ל-לא תש"ו ) אברהם רגלסון היה אמן יוצר ובורא בשפה העברית. כל ימיו יצא ונכנס באוהליה של השפה, באוהלי התרבות היהודית ובהיכלי תרבויות אחרות. הוא התהלך בהם כמלך בהיכל.
"חקוקות אותיותיך" היא פנינה ספרותית נדירה שמוגשת על-ידי אברהם רגלסון לקורא העברי. כתובה בשפתו העברית העשירה הססגונית שאת מילותיה שאב משדה המלים העשיר של מקרא ומדרש, משנה וקבלה. בר אוריין אמיתי וצרוף היה אברהם רגלסון וקשור היה בנימים מיוחדות אל האנגלית בה חי וגדל ואל העברית שבה התאהב עוד בימיו הצעירים, שהתהלך והתעשר בה והעשירה במגוון ביטויים שהייתה הכלי ליצירת חייו. עם העברית הוא חזר ויצר קשר הולך ומתחדש " כאוהב, מונה שבחי גבירתו". אברהם רגלסון של שנות השלושים בתל-אביב לא כתב מעולם ב"עברית רזה . (ראה: www.benyehuda.org)
בתורת הספרות, שהתפתחה במאה העשרים, למדנו כי טקסט הוא טקסט הוא טקסט וברגע שהוא יוצא מעטו של הכותב הרי שיש לו חיים עצמאיים משלו. ומאי נאפקא מינא אם היה או לא היה יוצר שחי במקום כזה או אחר? ומה משנה אם היוצר אמנם קיים וחי בפועל כפי שמתאר הוא ביצירותיו? וכשם שיש די-קונסטרוקציה של דברים הרי גם ישנה קונסטרוקציה. והיום אני מעיזה לשאול את השאלה בהיבט עמוק יותר ולומר: אנו שהיינו ילדים קטנים ולמדנו קרוא וכתוב בארץ ישראל. מה היו "מראות השתייה" של עולמנו התרבותי? מה הבאנו אנו אל הטקסט כשהיינו בכיתה א'?
בימינו אלה השתנו הדימויים. אך נותרו התהיות הגדולות בקרב רבים התוהים על הקשר שפה - תרבות - ארץ ועל הצורך בשימור רבדיה השונים של השפה העברית. ושמא השפה העברית-ישראלית? וכמורה כל חיי, אני מוצאת עצמי שוב ושוב עומדת מול תלמידיי ומנקה את שפתם ומיישרת את הדורייה ומנסה להעשיר את ידע העברית שבפיהם ולראות את הקשר בין ארץ, סביבה ושפה חוזרת ואומרת: ראו מה יש בה בשפה העברית הזאת, שבמשך אלפיים שנה היא הייתה ארץ ישראל בשבילנו. הרי היו שנים שרק השפה היא שהייתה לנו. וזו הייתה בעיקר בכתבי הקודש ובאו זמנים אחרים, יצאנו אל ההשכלה ופתחנו נתיבות אל שפות אחרות ואל דרכים אחרות וקרה לנו נס הלשון העברית שהפכה לשפה חיה. גם קמו לנו כותבים רבים שהציגו לנו ראי להווייתנו. ושוב נחזור אל ההווה שלנו ואל הביטוי "מראות שתייה" של ביאליק. ואני מוצאת להוותי כי ספרים כמו מסע הבובות לארץ-ישראל אינם נכללים היום באותם מראות שיוצרים בנו את יסוד הקיום בארץ הזאת. ואומרת שוב כי המילים הצפונות בסיפור הזה הם ההוכחה לכך שאכן חייתי בארץ ממשית ולא בדיונית כפי שהייתה ארץ ישראל אלפיים שנה. ועוד אני טוענת כי לי כילידה, כפי שהיום מכונים אנשים כמוני, שנולדו בארץ לפני עשרות שנים, ארץ ישראל הייתה הדבר המובן מאליו ביותר כמו השמש הזורחת עם בוקר והטל שיורד על הארץ בלילה. היא לא הייתה בכלל שאלה ששואלים עליה האם? והאם יש לנו זכות? ועוד.
בחנויות הספרים של ימינו לא תוכלו למצוא את מסע הבובות לארץ-ישראל ובקושי את אנדה פינקרפלד עמיר וגם את מרים ילן שטקליס ועוד. שיקוליהם של הוצאות הספרים שמהססים להסתבך עם ספרי ראשונים הם לגיטימיים ואינם לדיון בזה. אך מישהו שם למעלה בשלטונות התרבות חייב לרחם עלינו ולא להרוס את גינות הבראשית של ספרות הילדים בארץ-ישראל המתחדשת.
אילה יפתח-ולבה – סופרת, מחנכת, תרפיסטית באמנויות
ספרה האחרון "שקט, השבלולים ישנים" יצא לאור בהוצאת "קוראים"( 2005).
|
