Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

על יצירתו של אברהם רגלסון
בצרון, אוקטובר 1950, המשך בנובמבר 1950
מאת אברהם אפשטיין
הכתבה הופיעה שוב בספרו "סופרים עברים באמריקה"
תל-אביב, דביר, תשי"ג (1953), 2 כרכים


המשורר

רוב המשוררים העברים באמריקה שהיגרו לשם בעודם צעירים, הסתגלו ברבות הימים לחיי הסביבה החדשה וקלטו לא מעט מרוח תרבותה של הארץ, ביחוד בספירת השירה והספרות. מהם שהסתגלות זו עלתה להם בחבלי-קליטה קשים, וזמן רב לא יכלו להשתחרר מסבך הרשמים שהביאו אתם מעבר לים – חוויות ילדות ונעורים וערכי תרבות-מורשה שנשתקעו בנפש ונתנו אותותם ביצירתם. ומהם שהשירה האנגלית-האמריקאית נקלטה בנקל לתוך נפשם ועוררה בקרבם, מתוך מגע עם נחלת ירושתם, מעין "חיקוי של התחרות" – מין התרוננות שירית חדשה, מבושמת-מרחבים, מסוערת-דמיון ודרוכת מחשבה מעפילה. מסוג אלה האחרונים והמובהק שבהם הוא – אברהם רגלסון. מקורות-יניקתו רבים ושונים: מילטון – ושלמה בן-גבירול, בליק – והבעש"ט, קיטס ושללי – וביאליק… אך יסודות אלה ממוזגים אצלו ומובלעים בעצמיותו המובהקה. שירתו היא אינטלקטואלית בעיקר, אף כי אינה חסרה לגמרי יסוד לירי. זוהי שירה פילוסופית-רומאנטית החותרת לסוד החיים הקוסמיים ולשרשי היצירה והבלייה שבעולם התופעות ובעולם הרוח. באווירה מופלגה זו של חוויות-ראשית הכל מקבל צורה סמלית והיסוד האישי-אינדיבידואלי חסר כמעט. יש אמנם תפיסה עמוקה בטראגיות גורלו של האדם, בה ניתנים נפתולי נפשו, צער-אהבתו, תאוותיו וכשלונותיו, אבל בצורה כללית, סוגית – כגילויים של חיים ומות, פריחה ובלייה בתוך התהליך הנצחי הנמשך מן היש אל האין וחוזר חלילה. תפיסה קוסמית זו מביאה בהכרח לידי תיאורים כוללים, אמנם עשירי-דמיון ונהדרי-ציורים, אך הם חסרים את הרטט האישי, את היחידיות של הנפש החיה, את הפארטיקולאריות של המצב המיוחד. אמנם, יש אצל רגלסון גם שירים שנעימה לירית מפעמת בהם ברוך, בלבביות וברטט של צער כבוש, כמו באיליגיה על מותו של ביאליק ובחלק משירי המשפחה והשירים העממיים, אלא שהללו בטלים במיעוטם לגבי השאר, שהאווירה שבהם היא כבשונית ורבת-מתיחות. ומכאן גם סגנונו המיוחד שיש בו מן השגב שבשירת התנ"ך כשהוא מסונן מן הסער שבה, מן היסוד הרגשני-מליצי שבה. וכן היא גם הרצאתו השירית – מצומצמת, מרוכזת, מהודקת-ביטוי וכבדת-קצב, פעמים אף כדי חוסר נשימה. אף על-פי כן היא בהירה למדי, מגרה ומעוררת הדים, כצליל עז וחותך זה המכה גלים רחבים באויר. תכונות-ביטוי אלו מתרככות אצלו בהרצאתו הפרוזאית על-ידי מזיגה נאה עם לשון האגדה והפיוט, המוסיפה לה חן וגמישות, עם שאינה פוגעת ביסודה התנכ"י.

ואולם מה שמציין ביחוד את טבע יצירתו, בשירה כבפרוזה, הוא הכוח האצור בדבריו – כוח דינאמי כבוש החותר ממעמקים, עוצר פאתוס נשגב ומתאפק, המגבש את יסודות יצירתו ליציקה אחת. התחומים מעורבבים אצלו. "אֲדַבֶּר סוֹד בִּשְׂפַת הַנִּגְלֶה וְאֵטְבַּע מָפְשָׁט מַטְבֵּעַ חָזוֹן" – כך הוא מעיד על עצמו ב"שיר התיקון". ונאמנה עלינו עדותו. כי דמיון ומחשבה, חזון ומציאות, אפיקה ופילוסופיה פתוכים אצלו זה בתוך זה. מיטשטש אפילו הגבול שבין שירה ופרוזה. דברים שבחולין, פשוטי יום-יום מתעלים לסמלי-הוויה ונארגים במסכת ההתרחשות העולמית שבין שני הקטבים – חיים ומוות. כי החיים והמוות אחים-תאומים הם, ומלחמתם המדומה אינה אלא תהליך של גילויים והסתרים לשם התגלמויות חדשות. מתוך הבלי והרקבון צומחים חיים חדשים לכל תועפות גווניהם, ומיתתם של אלו אינה אלא מעבר לתפארת-חיים חדשה. המוות הוא איפוא גלגל, שעם שהוא חוזר על צירו, הריהו מניע את מרכבת הנצחון של החיים ("יחיאל ודומה").

תפיסת-החיים של רגלסון היא אופטימית ביסודה. אין אנו מוצאים אצלו את יסוד האימה, את פחד-המסתורין בפני התהום (כזה החותר בשירתו של האלקין, למשל). ב"תורה מסין", שיר פילוסופי המקפל בצמצומו שאלות נוקבות עד תהומן של המושגים זמן ותכלית וגורל, משרה עלינו רגלסון מרוחה של חכמת-החיים העתיקה. המשורר קיבל במתנה קומקום של חרסינה, שעל צדו האחד ניתן שדה-ציור קטן ובו שלש דמויות זעירות של סינים. ציור זה מתרחב בדמיונו של המשורר לתמונה חיה של נוף סיני. הדמויות מתמלאות חיים ותנועה והן מתחילות משוחחות באזניו באמרי-שפר של חכמת-סין: החיים הם תהליך תמידי של התעלות. סולם מוצב ארצה וראשו תקוע באין-סוף. המוות אינו אלא מעבר לעולם "עליון מעל עליון". כל הרפתקאותיו של האדם ונסיונותיו הקשים הכנה הם למעבר זה. וכך נושא האדם בקרבו את סוד החיים – "פָּרוכת ֹכֶת גּוֹרַל-עוֹלָם עַל רָז רִקְמָתָהּ, מִ'מִּינְגְּ' הַיֵּשׁ עַד 'יִין' הָאַיִן".

ואולם רגלסון איננו משורר האין. לבו ליש, לטבע, לאדמה – לשירת החיים והאהבה בכל חליפות גילוייהם. הנה הוא בורח מפני נפתולי אהבה נכזבה אל חיק שדה ויער. הוא מפקיר גופו לרוח הסתיו הצוננת, המשירה את עלי האילנות וצובעה אותם באדמימות של כמישה. הוא מתרפק על ערמות העלים ונצמד במבטו אל רשת הגידים שבארג רקמתם ואל הנוצות הדקות של כיסני הזרע הנישאות ברוח – ברכת חיים לדור יבוא. ימים רבים היה צער אהבתו חוצץ בינו ובין תפארת-עולם, בינו ובין האדמה הורתו. והנה נפקחו עיניו לראות אור-שמש וצבעי-אדמה ומרחבי-כרים. הוא משקיע את עצמו לתוך טרפי השלכת ושואף לתוכו את נשמת האדמה הרכה, זו האוספת לחיקה ברחמים רבים את פליטי החיים, ממזגתם ומטפחתם ויוצקתם בדפוס חדש להיות נושאים את זרע העתיד. מתוך הבלי והרקבון היא מצווה לנו את החיים. מתוך הבלי והרקבון מגיחה אליו דמות אביו המת, המצווה לו לשמור על שני הכלים שניתנו לו כאמצעי-מגן מפני הכליון: "אמת-אמן" ו"כוח גברים שוקק להרבות זרע". כאנתיאוס שניצח את הירקוליס בכוח מגעו באדמה, הריהו מתנער מיגונו ויוצא כשהוא מחודש ומרוענן לקראת החיים והאהבה ("אביאל").

בשיר זה, כמו בכמה משיריו האחרים, מובלט ביותר היסוד הסכסואלי. על-פי-רוב הוא נותנו במערומיו, ללא חיפויים מצניעים, העלולים, בעצם, יותר לעורר גירויים סקרניים. אך אין הוא מדגיש אותו ואין הוא מבדילו משאר גילויי-החיים. הדחף המיני הוא תופעה טבעית בתהליך ההתרחשות והיצירה, ואין להעלימו כשם שאין להמתיקו. ואולם מה שמפליא ביותר בשיר זה הוא – הרגשת הטבע החריפה עד כדי חושנות פיסית ועד כדי התמזגות גמורה עם יצורי האדמה – העשב והעלה, הזבוב והשיח. בכלל, הטבע היא לו לרגלסון לא יסוד חיצוני לשם קישוט ונוי, אף לא מסגרת לתמונה אלא היא עצם התמונה, יותר נכון – היא הרוח החיה החודרת את התמונה, היא נשמת הדברים, ומתוכה, כמתוך רחם ההוויה, צצות ועולות בריותיו ודמויותיו, מופעמות על ידיה ומשולבות ברקמתה. ציורי הטבע שלו הם גדושים וטעם קרקע מפולחה להם וריח יער סמיך. יסוד טבעוני זה מכריע ברוב שיריו, ביחוד באלה שמן האיפוס האינדיאני ("גשר הסלע", "ערפל בכרם מרתא" ועוד), שיש בהם גם מתפיסת התום וגם מחריפות המבט והפקחות העממית-הומורית של בני-טבע הללו. ואילו בשיריו הפילוסופיים מתעלה אותה הרגשת-טבע לכדי תפיסה פאנתיאיסטית: אלהים ואדם וכל שפע התופעות והצורות נארגים בהם במסכת טבעונית אחת.

ב
השיר המרכזי שבו הוטבעו כל יסודות שירתו של רגלסון, כפי שנרמזו למעלה בקויהם הכללים, הוא – "שיר התיקון". הרעיון היסודי שבשיר – התפוררות האלהות לשברי בריאה הנכספים לקדמת אחדותם – חותר גם בשירתו של האלקין (יש כמה נקודות-מגע בין שני המשוררים האלה), אלא שזה האחרון רואה בעיקר את הטראגיות שבקרע האלוהות, את גזירת ההכרח שבדחף היצירה, ואילו רגלסון, כנגדו, רואה את האחדות שמעבר לכל פירורי ההוויה, אחדות המתרקמת בנפשו של האדם ומתגלמת בשלש הסגולות הטבועות בו מתחילת ברייתו, והן – האהבה, השירה והחזון, שלשת עולמי-היופי שנתמשכו ונתפתחו זה מתוך זה בגלגולי הדורות. אנוש, מראשוני אדם, גילה את האהבה. מעט-מעט חרג ממסגרות הוויתו הסתומה, ממצב פראותו ועוורונו, עוורון חיה "מֵרַדֶּפֶת בָּשָׂר מְשַׁקְשֵׁק לְמִגְרַס-שֵׁן, דָּם סָמִיךְ לְרִוְיוֹן-גָּרוֹן". רעיון מעורפל, תהייה ללא פשר ודמות התחילו להטרידו ולגזול את מנוחת קפאונו. בקע בנפשו איזה זכר עמום מקדמת ראשיתו, בהיותו עוד "אוֹר – לֹא נִיצוֹץ עָזוּב, יָם – לֹא נֶטֶף בּוֹדֵד." מתוך מצוקת-תהייה זו על עצמו ועל גורל בדידותו הוא זורק את שאלותיו הכבדות אל תוך נפשו:

מִי פּרֵךְ כְּנָפַי מִתְפַּשְּׁטוֹת עַד אֵין סוֹף, וָאֶפֹּל
קָטָן, קָצוּץ, חַלָּשׁ? אֶחַד וְתַם מִגְּבוּל, אֵיךְ נִדְפַּסְתִּי
דְּפוּס מָדוּד, צֶלֶם פְּלוּט-רֶחֶם, חוּשִׁים מְגַשְּׁשִים,
וּמְלֹא-עוֹלָם חוֹמָה לִי וְשָׂטָן – – –
מִי פוֹרֵר, מִי גָּזַר אַחְדוּת-כֹּל, וַאֲנִי
פרוּר בֵּין פֵּרוּרִים, נָכְרִי וְלֹא מֻכָּר? מַה נִּשַּׁת מֵאֱלֹהוּתִי כֹּחַ!
וּמַכְאוֹב בְּדִידוּתִי מִי יְרַפֵּא?...
                    ("שיר התקון" – פרק דורבנות)

אז נגלתה עליו חובלה, אחות לו תאומה, בכל קסם בתוליה, הדורה ביפיה הקדמון וחמודה בגופה החטוב והשוקק. היא מעוררת אותו מתהייתו האפלה וקוראת לו לשוב אליה, אל זרועות אהבתה, אל חיקה החמים. ואם אטומים לו שערי שמים וחתומים בפניו "מניעי עולם", הרי תפתח לו דלתות רחמה שופעות חיים והרות-עתיד, ושבטי זרעו ישיגו את אשר נמנע ממנו – חופש מחשבה, ו"דוֹדֵי-עוֹלָם". ואנוש, קסום חינה הבתולי-אמהי, נמשך אחריה אל המערה.

אהבה קדומה זו, אהבת בשרים, שניתנה במסגרת של קור וקפאון-חורף, כבר מכילה בתוכה משהו מעדנת ראשית אביב. ואילו אצל יובל נתעלתה זו לאהבה אנושית עמוקה, צרופת צער ויגון, שהפכה לו למקור שירה ונגינה. בעצם גבורת שמש, עם תסיסת האדמה הפורה והעיוורת, המצמיחה בריות לאין-מספר, מנומרות-המראה ומאליפות- הצבע, עמד יובל עטוף-יגונים, נתון להרהורי מוות ושכחה: מתה עליו רעיתו הילה, אהובת-נפשו ויקר כל חייו. חורף שלם היה נודד כחיה פצועה, טרוף-צער והמום-כאב. ועם בוא הקיץ הקיץ הכאב בחריפות-משנה, וגברה התשוקה לראותה שוב. חזר אל המערה שבה הצפין את הגוויה היקרה מפחד החיות הטורפות: אהה! היכן תפארת הגוויה, אור העינים הזולף? היכן "בֶּטֶן-היִפְעָה" "וּגִּבְעוֹת-הַלְשַׁד" שריוו את שפתיו ומילאו את נפשו אושר לא-יובע? הכל היה למאכולת רימה! נשארו רק גידים יבשים ומיתרים קשים דבוקים אל עצמות הידים והרגלים. ומה טעם לו בצהלת שמש, בזמרת צפרים ובאוושת דשאים, אם יופי עליון זה, פאר החיים ונזרם – כורת לעד? זכור יזכור את יפיה: הוא חתום בדמו ובשרו והומה בנפשו בערגת-רננים סתומה. אך לא יוכל החיותו, לא יוכל דמותו:

בַּרְזֶל סֶלַע יַכְנִיעַ; חֵץ חַיָּה יִכְבֹּשׁ;
מֶרְחָק – יְגַמְּאוּהוּ עֹז רֶגֶל, עָצְמַת סוּס,
אַךְ מַה כֹּחַ יָצוּד יְקָר-תְּמוֹל כִּי נִסַּח?...
                    ("שיר התיקון" – פרק הקבורים והטמונים)

ואז, מתוך מצוקת נפש, הקיץ האמן שבו, שהיה נרדם בקרבו ימים רבים. – אמן אדם ראשון שידע להפוך את הצער לנגינה, ברטט של גילוי-יצירה תפש את גולגולתה של רעיתו ואת עצם הקולית היבשה ומתח עליהם את הגידים ואת המיתרים ויהיו לו לכינור וקשת. פרצה נגינתו של יובל באשד צלילים והמו בהם געגועיו הגדולים; השתפכה הנגינה שמילאה את כלל העולמות. השתלבו הצלילים לשירת הרמוניה רוקמת צורה לתוהו הקדמון. ועם צלילי המנגינה נתרקמה גם דמותה של הילה רעיתו. היא קמה לתחייה על כל צוף-מתקה ועדנת חיותה, נהרה בת-צחוקה אליו, והוא דבק בה שוב, דבוק והתמוגג תוך מתיקות וגיל לא ידעם מקודם – מתיקות הגיל שבשירה. הלא היא השירה שסגולה בה –

לָבֹז אוֹצְרוֹת מֶרְחָק וּמַטְמוֹנֵי זְמַנִּים,
לֶאְסֹר כָּל רָע וְכָעוּר אֶל רֶכֶב הַפְּאֵר,
וּמֵעַצְמוֹת מָוֶת וְרִקָּבוֹן – לִבְנוֹת חֶדְוָה, חֵן וְחַיִּים.
                    ("שיר התיקון" – פרק הקבורים והטמונים)

עברו דורות ותקופות ואותה אהבה-נגינה עברה את תחום עצמה והתפשטה על מלוא היקום – על החי והדומם, על הכוכב הרחוק ועל גרגיר האדמה. מלב משה אבי הנביאים יוצר תורת החסד והרחמים נבעה האהבה הגדולה הזאת. על צוק גבוה וחשוף עמד עם הערב-שמש, לנוכח בריכת המלח שהתנוצצה ככספית. בזרועותיו – הגדי שהוא הרווה את צמאונו ממימיו של מעין טהור, ולרגליו – הסנה הרזה ששרשיו פלחו את לב הסלע ובדיו נזדקרו אל על בכפתוריהם האדמדמים, כאילו אמור להיות סולם מקשר ארץ ושמים. זהב השקיעה ניגר על כל בליטות המרחב ונאחז בציצי הסנה. התלפד הסנה ונוגה זהרו הוצת בכספית הבריכה והבעיר שולי שחקים בזיו אדום. וכוכבי-מעל, אחוזי-רעד, השתוממו למראה: הנה לשון האש המדובבת הכל, לשון המראות והצבעים המתרעדת בכל פרד ופרד ומצטרפת למנגינת-פלאים אחת של הבריאה האחת! צהלה המנגינה בנפשו של משה; נגלה לו סוד האחדות, ולבו נתמלא אור ושמחה ואהבה לכל יצור – לגדי התמים ולסנה הבוער ולכל איתני תבל, שמהם נפרד בראשיתו והמה – צור-מחצבתו. אך הנה כבה חזון הפלא וצללים יעטוהו. שוב נתפרד העולם ליסודותיו, והכל מסביב נעשה עמום, עטוף-קדרות, בודד לעצמו, וסנה הפלא הפך "קָשֶׁה וְסַרְבָּן". אמנם, עוד חי החזון בלבו. אך כיצד יביא את דבר ההתגלות לבני עמו? לעולם כולו? ברור שלא לשוא נתגלה לו החזון, שתעודה נרמזה לו, שליחות וייעוד, שזו היתה "פְּרִיצַת-פִתְאוֹם... מִכִּסּוּפֵי כָּל הַיְּצוּרִים אֶל אֱלֹהִים אַדִּירִים הַמְּרֻתָּפִים תּוֹכָם". יש לשמור על הפלא ולמסרו לדורות; יש לטבעו במטבע מלים, לשבצו במשבצות זהב של תורה וחוק, שירוממו את בני-האדם לגבהי חזון אף הם –

חֹק יַהַר אֶת הַעֲלָאַת עַצְמוֹ,
הוֹלֵךְ תָּדִיר מִמִּצְוָה כְּפוּיַת-חוּץ אֶל צַו-לֵב וּמוֹרֶשֶׁת-דָּם.
מִתְרַחֵב עִם הִתְרַחֵב נֶפֶשׁ-הָאָדָם,
עַד כָּללוֹ בְּהֶקֵּף-רַחֲמִים אֶת כָּל הַמְּפַרְפֵּר וְהֶחָי, וְחָדְרוֹּ בָּם
לִהְיוֹתָם רוּחַ אַחַת עִם הָאָדָם –
עַד חַבְּרוֹ כָּל הַחַי עִם שִׂיחַ וְעִם עָפָר– – –
כִּי יִדְלְקוּ כָּל גּוּף וְכָל נְשָׁמָה בִּדְלֵקָה אַחַת שַׂגִּיאָה,
יִרְטְטוּ בְּרֶטֶט יְצִירָה עַצְמִית שֶׁל אֱלֹהִים-עוֹלָם...
                    ("שיר התקון" – פרק כי שפכו)

אחדות עולם ואחדות טבע ואחדות אלהים. הבריאה הגיעה לידי שלימותה ולידי הכרת-עצמה – באדם המשיגה בכוח האהבה, השירה והחזון. היוצר, שצמצם עצמו במעשי ידיו המפוררים, שב אל עצמו ואל אחדותו – באדם המכירו –

אֵין-שֵׁם בִּשַׁבְרִירוּתוֹ, בִּהְיוֹתוֹ אֲבַק-כּוֹכָב, עָפָר, צֶמַח, חַי וְאָדָם,
מֵעַצְמוֹ נָתוּק וּבְתוֹך-תּוֹכוֹ קָרוּעַ – – –
אֶת עַצְמוֹ עָבַד בֶּאֱמוּנוֹת מְעֻרְפָּלוֹת מְשׁוּחוֹת-דָּמִים,
עַל עַצְמוֹ תָּהָה בְּאַגָּדוֹת-רַבִּים וּמַדָּעֵי-בְּחִירִים,
עַד הֲמוֹתוֹ אֶל קַדְמוּתוֹ בְּשַוְעַת כִּנּוֹר-יוּבַל,
עַד הַכִּירוֹ אֶת אַחְדוּתוֹ בְּאֵשׁ סְנֶה-מֹשֶׁה...
                    ("שיר התיקון" – פרק אין שם בטרם זמנים)

ואולם אותה אש-סנה, שצרר משה בלוחותיו, לא נתנה לבני-עמו בטהרתה – הוא הקדיר אותה ב"עשן-תורתו" כדי להמתיקה לחיך עבדים, שלא יכלו לספוג את האמת הגדולה. וכשעמד על הר נבו ברגעיו האחרונים ("משה על הר נבו") ועיניו היו נטויות אל הארץ היעודה, לא ראה בחזונו את ברכת השפע אשר ל"ארץ זבת חלב ודבש", כי אם את אש הסנה הצרופה, אשר תזהיב את רשפי הטל של בוקרי עתיד. והוא נשא את נפשו אל חוזי העתיד, אל כל שוברי לוחות ישנים, אשר יצרפו את האש מן העשן, את הפז מן הפסולת. כי כמו אש הלבה הקופאת ונהפכת לאבן, כן תקפא אש האלהים בתורת אדם. עד שיפרוץ זרם להב חדש וימוגג "סַלְעֵי-חֹק וּבָמוֹת-קֶדֶם ", ודת חדשה תצמח על חורבנם.

ג.
אותה תפיסה פנתיאיסטית, החותרת ב"שיר-התיקון", מוצאת לה סמוכין בתורת הקבלה והחסידות על האין-סוף והצמצום ועל ניצוצות הקדושה השקועים בקליפות. מעין "משנת חסידים" כזו אנו מוצאים בדיאלוג "אחיה וישראל". בשעת "התפשטות הגשמיות" היה הבעש"ט מטייל עם רבו אחיה השילוני בגן-עדן והיה תוהה על היופי העליון שבהיכלי מעלה, על נחלי אור התכלת ורצפות הספיר ושערי הברקת והשוהם. הרי בשעה שהוא מתפנה לתפילת-ייחוד שלו הוא מאהיל על עיניו בטליתו, מסתלק מן היש, מתפשט מחושיו הארציים ומתדבק בקונו ללא שיור וחציצה כל-שהם. והנה כאן, בעולם העליון, הוא נמסר כולו למראה-עין, להנאת-יופי, להוד הפרדס, האין הוא משלה לבם של הבריות, המאמינים שעליית נשמה לו, בעוד שהוא נתפס ל"מה נאה"? ואילו רבו מנחמו ומניח את דעתו: דומה עולם עליון לעולם התחתון – שניהם לבושים הם לאלהים, בבואת הדרו, ובשניהם מרובה הצל על האור. אמנם יש הבדל בין "מעלה" ל"מטה", שכן בעולם התחתון – "שָׁם, כַּעַס וָצַעַר יְהַלְּכוּ וְכָל חַיּוֹת טֶרֶף", ואילו פה, למעלה – מקום אהבה ושלוה ושירה. ואף על-פי-כן דוקא בה, בקליפת הארץ האפלה, יתעטף הבורא, כביכול, ודוקא ממנה עדן ייבנה – על-ידי מאמצי האדם להעלות מתוכה את ניצוצות האור, לזרוע בתוכה את זרע האהבה והחסד, ולהגביר את רגשי האמונה והחדווה על הכאב והצער והשנאה והזדון, שהם פרי השטן. אבל, גם השטן אף הוא עלה במחשבה כתבלין לחיים: אף הוא בגדר חסדו של הבורא. הוא – "רוֹקֵם הַצָּעִיף הַמַּסְתִּיר פְּנֵי-אֵל מִן יְצוּרָיו". שאילו ראתה הנשמה את הוד האין-סוף בכל אחדתו וטהרתו, היתה נבלעת בו ללא שיור, כהיבלע אור כוכב בזוהר חמה. אמנם, הוא השטן, הוא – היצר-הרע, הוא – הנחש הקדמוני, יצר התאוה והכיבוש "הָעוֹשֶׂה הָאָדָם כִּבְהֵמָה וְדוֹחֲפוֹ לִרְבִיָּה בְּזַעַם לֹא יִרֶף". אך כבר אמרו חכמים: אילולא היצר לא בנה איש בית ולא נשא אשה ולא הוליד....

הדחף הסכסואלי, המתלבש בצורות שונות והמשמש רמז רב-משמעות בסימבוליקה הקבלית-חסידית, מובלט, כאמור, בכמה משיריו של רגלסון. הוא מדבר על יחסי-המין במין פשטות גלויה, פעמים – בציורים נאטוראליסטיים ביותר: אך הוא יודע גם כן להעלותם, דוגמת בעלי-הקבלה, למדרגה סמלית, לשוות להם משמעות של ייעוד או לשפוך עליהם חן של צניעות יהודית, או אפילו הוד רומאנטי-ציוני. הנה מטייל לו אביאל-רגלסון עם רעיתו. היא – כולה רוך והתמסרות ואמון-לב. הוא רואה בה סמל של התום היהודי, חסד האמהות הארבע, חן הצניעות של אודל בתו של הבעש"ט, דמות האומה הישראלית המשולה ליונה, הפושטת צואר לקראת המאכלת. היא – עצם היהדות על הטראגיות שבה ועל האמונה ומסירות-הנפש שבה, יהדות שהפכה עבריות שהפכה ציוניות, ואשר על כן שירים עבריים-ציוניים בפיה כל היום. ואילו הוא, המשורר הרומאנטי דחוף-הסער, הריהו שבוי-מרחקים נעלמים, כוחות טמירים תוססים בקרבו ומושכים אותו מנווה-אשרו לאשר לא-כאן, לקראת נסיונות חדשים –

וַאֲנִי, רְדוּף חֲמַת תְּשׁוּקָתִי, אֵצֵא
לְבַקֵּשׁ יֹפִי אָיֹם בֶּאֱשׁוּן לֹא-דֶרֶךְ,
וְלַעֲרוֹץ כָּל מִשְׁכַּן-נֹעַם, יְנַסֵּנִי,
בְּעוֹד בִּי רִגְשׁוֹת-אָדָם נוֹשְׂאִים צְלָבָם,
ִמְזַּבח-לִבִּי מוֹרִיד עָלַי דְמָעוֹת…

אך אין הוא משלח אותה מלפניו ריקם –

כִּי בְסִתְרֵי-גוּפֵךְ
כְּבָר נִגְנַז מִגַּחַלְתִּי נִיצוֹץ,
מִבַּדִּי טָרָף. יִפְרַח בְּחָסוּת-רַחֲמַיִךְ,
וִישַׂגְשֵׂג עָל לְנֹגַהּ שֶׁמֶשׁ-עֵבֶר...
וְלַפִּיד קַיָּם הוּא מִמּוֹקֵד יִחוּדֵנוּ.
                    ("אביאל וחוה")

בכלל, שירי המשפחה שלו, המעטים שבקובץ ספוגים אהבה וחום ולבביות, ברשות זו הוא נעשה ליריקן גמור. מהם שמצטיינים בחן עממי וברוח של שובבות קלה, ילדותית, כגון "הספינה ורדה", "מזל", "ביאליק ואחי הקטן" ועוד. נחמד הוא השיר: "אל הקטן ראם בן-אברהם", שיש בו מן ההומור המפייס וגם מן הסאטירה הקלה על גורלו של משורר עברי בישראל:

אִם תִּתְאַו לַלְּבָנָה, בְּנִי,
     זוֹ קַעֲרַת שָׁמַיִם,
אֶתְפְּשֶׂנָּה וְאֶתְנֶּנָה לָךְ
     מַמָּשׁ בַּיָּדַיִם.

וְאִם לְכוֹכְבֵי נֶשֶׁף, בְּנִי,
     יִתְקְפוּךָ גַּעֲגוּעִים,
מְלוֹא חָפְנַיִם אֶצְבְּרֵם
     לְךָ לְשַׁעֲשׁוּעִים.

אָבִיךָ הוּא מְשׁוֹרֵר עַז,
     וּמֶנּוֹ מַה יִּפָּלֵא?
יְצַו עַל שְׁקִיעַה – תּוֹרִיד לוֹ
     דְּלִי אוֹר-זָהָב מָלֵא.

אַךְ אַל תְּבַקֵּשׁ לֶחֶם, בְּנִי,
     וּלְחֶמְאָה אַל תִּתְפַּלֵּל,
כִּי אָז אָבִיךָ יָנוּד רֹאשׁ
     וְ"לֹא" לְךָ יְמַלֵּל.
                    ("אל הקטן ראם בן אברהם")

ביחוד נתגלה רגלסון בליריקן באיליגיה היפה שלו "על איש-הכוכבים" – שיר אבל על מותו של ביאליק. אמנם גם שיר זה חדור אותו רוח רומאנטי-פילוסופי הכורך ארץ וכוכבים, חיים ומוות להווית-יקום אחת. אלא שכאן הוא ספוג צער נאמן והמית-לב ורגשי אהבה והערצה למשורר הגדול, שהיה "אִישׁ-לֵב לְאֻמָּה-לֵב". יש שהצער הגדול הופך הימנון. ואף כאן שר הכאב בחרוזים המנוניים נהדרים. יש "שְפַת רְטָטִים וּרְגָשׁוֹת" המקשרת עולמות ומאחדת גופים, אשר רק לחושינו, חושי בשר-ודם, הם נראים נפרדים. אדמת-קבר זו, שבלעה לתוכה את הגוף היקר, משתרעת ומתמזגת עם כל כדור העולם. מתאבלים הכוכבים ותוהים על רננת האדמה שטמנה בתוכה יקר תפארת אדם – את לבה של אומה פזורה. מתרוננת האדמה: מרחמה יצא בנה-בכורה זה, ואליה שב. בן-אדמה היה ואיש-כוכבים, שקיפל בנשמתו את רחשי היקום, את רטט הדשאים ואת ריח הגשמים, את תפילת הצפרים ואת הגות הכוכבים. חייו היו פרק-שירה ליקום, גילוי עליון של חיי האדמה, כי אדם ובהמה, עמים וגזעים – פרחי חיים הם הצצים מתוכה ונבלעים בה. אין הם עוברים לבטלה, אלא הם נעשים שותפים לתפקידיה הכמוסים של האדמה, מעשירים את ההוויה ומרבים תפארת-עולם. אשר על כן שוש תשיש האדמה:

רַנְּנוּ אִתִּי יַחַד וְאַשְּׁרוּ הֱיוֹתוֹ,
הַלְלוּ לֵדָתוֹ וּמוֹתוֹ,
כִּי רֶגַע אֶחָד הֵם,
אַחַת גְּזֵרָה וְאֶחָד צֹרֶךְ בְּלֵב הַהֲוָיָה...
                    ("על איש הכוכבים")

ואולם לנו ולמשורר המיותם אין די ניחומים. רק אחרי מותו, מתנחם רגלסון, תעבור צמרמורת דרך כל רובדי-בראשית ומתחת לשרשי הרים, בין אפר- גוויתו שלו ובין עפר-גוויתו של ביאליק ונגעו נשמה בנשמה באור הנצח.

ד.
מתוך השירים שדובר עליהם למעלה מתבלטות למדי סגולות כשרונו השירי של רגלסון. עיקר כוחו בעוצם ביטוי, בעושר-דמיון, בשגב ציורי ובפאתוס רעיוני. סגולות אלו, כשהן מודגשות ביותר, צופנות בתוכן גם גרעיני כשלון, המתגלים (ביחוד בפואימות) בנטיה למופשט: כרומאנטיקן מובהק הוא נוטה לראות דברים לא כמות שהם, במהותם העצמית והתוכית, אלא – מתוך אספקלריה מופלגת, עולמית, סמלית, עד מגע עם האין-סוף. מכאן – ההפלגה הרומאנטית על חשבון הבהירות והתיאור האפי, מכאן ה"אידיאיות" המודגשה על חשבון האימוציה – הרגש ותהיית-הלב. דוגמה מובהקה לכך היא הפואימה הידועה שלו "קין והבל", שבשעתה עוררה הדים חזקים בקרית-ספר שלנו. בפואימה זו מעלה רגלסון גושים מופלגים ודמויות-בראשית. אך הסביבה היא מופלגת, על-אנושית – אי-שם בין ארץ וגרמי שחקים. הנפשות שבפואימה – אדם, קין והבל עם בתו באר – אינן נפשות חיות, אף לא בשר-ודם. הם – סמלי הוויה, יותר נכון – סמלי אידיאות. אדם נתפס כסמל הקרע הנצחי של ההוויה הנושאת בתוכה חיים ומוות, כיסופי חמדה וחולשת זקנה. אדם כבר עיף מהחיים. אמנם עדיין שוקקים בו זרמי חמדה עד כדי לקום על אחת מנכדותיו היפות ולשכר עצמו "מִלַּבַּת בְּתוּלִים יוֹקְדָה". אך יודע הוא שאין אלה אלא זיקים עוממים של אש יצריו לשעבר. מראות עולם והדר שחקיו וזיו כוכביו שוב אינם ממלאים את לבו חדוות-היה כמלפנים. הוא עיף; תחת משא שנותיו הוא נמשך לאדמה. הוא שואף כבר ללא-היה, לשלוות האין.

התפלגות טראגית זו שבאדם מתגלמת בירושת שני בניו. את "קרב-היצרים" הוריש לקין, ואת העיפות והשאיפה לחדלון – להבל, ועל ידיהם – לאנושיות כולה עד סוף כל הדורות.

קין שהוא, לכאורה, התגלמות הרצון ויצר העשייה, בונה מתוך דחף-פעולה ערים ומבצרים. ויוצר מגלמי-בראשית עולמות של יישוב. אך דחף זה שלו איננו כוח מוסרי-נורמאטיבי; זהו כוח עיוור המשמש את עצמו והמשעבד את הכל לרצונו. הכוח היוצר הופך אצלו יצר-כיבוש ותאות-שלטון, יצר קשה ואכזרי ללא-מעצור וללא חוק ומשמעת, וסופו הורס את עצמו. ואילו הבל, גילויו השני של אדם, הוא סמל הזקנה השואפת למנוחה, לכיבוש היצר. הוא רואה את האפסות שבעמל האדם, את הריקנות שבסערת יצריו ותאוותיו. הוא – אבי ה"הגיון", שבתפיסתו של רגלסון, זהו מושג ניגודי ליצר, כלומר – שאיפה לבלום את היצר העוור מתוך העדפת השלווה שבנזירות ובביטול היש. ההתנגשות בין שני האחים היתה מוכרחת. וכך מתאונן קין באזני אדם אביו:

אָנֹכִי בּוֹנֶה עָרַי, גּוֹבֵל חֵמָר,
מְאַזֵּן צוּר אֶל צוּר, עַמּוּדֵי שְׁחָקִים יוֹרֶה,
– – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ְהִנֵּה בָּא זֶה צָרִי הֶבֶל, אֶל חֲנִיכַי
מְקִימֵי דְבָרִי יַחֲלִיק לְשׁוֹנוֹ
וִירַפֶּה זְרוֹעוֹתֵיהֶם בְּאִמְרוֹתָיו כָּזָב, לִאמֹר:
עַד מָתַי תִּיגְעוּ רִיק, עֲמֵלִים? אַךְ מְאֵרָה –
חִין-עֹשֶר, וְשׁוֹט-פְּתָנִים – רַעֲבוֹן רְדוֹת וּבְנוֹת,
וִיקוּם אֶל קִצּוֹ קָרֵב, וֶאֱלִיל– כָּל מִפְעַל אֱנוֹשׁ.
                    ("קין והבל" – פרק האיתנים)

קין הורג את הבל. גבר היצר על ה"הגיון". וקין נדחף בשכרון תאוותו לקראת כיבושים חדשים. אך בלי ההשפעה הנורמאטיבית והמרגיעה של הבל התפוצץ בנין חייו מחמת האון המסתער שביסודו. נתקיימה בו קללת הבל שקללהו לפני מותו –

אֲהָהּ לְקַיִן!
כִּי תִבְעַל מַחֲרַשְׁתּוֹ הָאֲדָמָה, עֵת-מָה
לוֹ תִתֵּן כֹּחָהּ, אַךְ מְהֵרָה תִסְגּוֹר רַחְמָהּ, עֵקֶב
כִּי אִנְּסָהּ, וְלֹא חָמַל וְלֹא שָׁמַט. עִיר
כִּי יִבְנֶה, וְעוֹד עִיר, וְקָמָה אַחַת עַל רְעוּתָהּ
לְמַגְּרָהּ וּלְטָחֲנָהּ עָפָר, עַד תֵּשַׁמְנָה שְׁתֵּיהֶן.
כֹּה תַךְ יְמִינוֹ שְׂמֹאלוֹ – – – –
בֶּיּוֹם הַהוּא יְשַׁוַּע, לֵאמֹר:
מִי יִתֶּן-לִי מְעַט-זְעֵיר מֵרוּחַ הֶבֶל,
לְרַסֵּן מַלְתְּעוֹת קִנְאָה, רֶצַח וּמַדְהֵבָה,
לְרוּפֵף כַּנְפֵי יֵצֶר עָטוֹת וּמַשְׁחִיתוֹת –
וְאוּלָם הֶבֶל עוֹד לֹא יִהְיֶה...
                    ("קין והבל"—פרק איתנים)

הבל לא היה עוד. אך נשארה בתו באר, ששמרה על ירושת אביה מתוך הרהורי שנאה ונקם למרצחו. ובצר לקין, שיחד עם קללת הבל הכריע אותו גם יגון-אהבתו לבאר, הוא שופך לפי אויבתו את לבו ומתחנן אליה שתשכח נקם ותרצה אהבת גבר. ואפילו היא בוחלת באהבתו, תסכים לפחות להיות עזר כנגדו, לחלק עמו את שלטונו, וברוח הבל שבה תשביח את געש היצרים שחולל הוא בלב העולם.

יש להעיר שנאום האהבה של קין הוא החלק היפה ביותר בכל הפואימה, אף כי אינו מתאים ביותר לאופיו הטיטאני של הגבור. כאן מדבר איש חי הסובל ומתענה ביסורי בדידותו ואהבתו. והצעד הוא נאמן, קרוב ומובן, עם שסגנון הדברים הוא מליצי-"איתני":

רְאִי, אֲשֶׁר בְּכָל כְּבוֹד חֵילִי
דַּלּוֹתִי מִן הַדַּל בְּנוֹגְשֵׁי פוֹעֲלַי
אֲשֶׁר בְּשׁוּבוֹ אָהֳלוֹ מִשֹּׁד אוֹ פָּרֶךְ,
תְּחַבֵּשׁ יָד אֲצִילָה פְּצָעָיו, תִּרְחַם חֶבְלוֹ,
וְעֵינֵי-בִין תִּסְפֹּגְנָה מִשְׁפַּט נַצְּחוֹ, נַפְלוֹ,
וּפָנָיו יָלֶט בֵּין שָׁדַיִם אִמָּהִיּוֹת –
אַךְ קַיִן בָּדָד יִגְבַּר, אַף אֵין חָל בְּצַלְעוֹ.
הֲמִבְּלִי אֵין חִצִּים בְּאַשְׁפָּתִי, אוֹ בְּמָתְנַי
מְאֹד, אֲשֶׁר מֵאָז זָרַעתּי שְׁגַר נְעוּרַי,
קֻדַּשְׁתִּי מִנִּי אִשָּׁה, וָאֶרְוֶה תְלָאָה וְלֹא חֵשֶׁק?
הֲלֹא כִי דְמוּתֵךְ, בִּתּוֹ הֶבֶל, קָסְמָה לְמוֹ עֵינַי
וְצָמְקוּ כָּל בְּנוֹת אָדָם מוּל יִפְעָתֵךְ...
                    ("קין והבל" – פרק באר בת-הבל)

שורות אלו, באשר רגש אנושי בהן, נותנות לנו רגע של רווחה מן המתיחות הגדולה הנמשכת בכל הפואימה. אולם נחזור לסיפור-המעשה.

באר, שלכתחילה דחתה אותו בגאוה ובוז, מסכימה סוף-סוף ללכת אחריו, באשר הוא מציע לה "משרה ופעולה". ושניהם רוקמים בסתר לבבם הרהורי נקמה ונצחון. הוא – שהרי הכריע שוב את מתנגדו: בתו גברת תיקרא, אך היא תשמש לו משחה להניע בה גלגלי מרצו ויצריו, ואויבו "אַל-חֵשֶׁק" יהיה, איפוא, עבד נרצע לחשקיו הוא. והיא – אף היא מזימת רצח בלבה: עזור תעזור לו לכבוש עולם ומלואו, אחר תגזול מלכות מידיו, ובהישארה לבדה מושלת בכיפה, תחזיר עולם לתוהו-ובוהו ויקויים חלום האין לאביה. ובאחד הימים חגג קין את חג נצחונו על העולם אי-שם מעל לכדור האדמה, באחד המזרות כפולי-השמשות, באר לצדו וכל "קברניטי-בריאה" מסביב לו. וכטוב לבו עליו פתח בהימנון נשגב לכבוד פעלו והישגיו האדירים. ואז הרים את כוסו לכבוד באר, תומכת-פעולתו, ולכבוד המסובים כולם. אך כמעט נגעו שפתיו ביין והנה צנח אל מושבו ובן-רגע נפח את נפשו, כי שמה באר רעל ביינו. ואז קמה באר בנאום אף היא ותקרא דרור לעולם – דרור מן היש, רווחה ממצוקת ההוויה וחופש מיצר העשייה –

הֵן מַחֲנָק – סֵדֶר,
וְרֹגֶז – תֹּהוּ,
מִמְּצוּקַת הַיְצוּרִים
יִּשְׂעֲכֶם הָאָיִן – – –
אַשְּׁרוּ אֶפֶס,
אִמְרוּ לִרְצוֹנְכֶם – אַל-רָצוֹן.
ְתִמּוֹג הֲוָיַתְכֶם בְּאִי-הָיֹה! . . .
                    ("קין והבל" – פרק הקץ)

ובכוח משנה אשר לה, ירושת קין והבל גם יחד, נטתה בידה מול השמש, ומיד כבה אורה ונתכסתה בעשן; הכוכבים ניתקו ממסילותם והתפוצצו אחד אל משנהו. אחר רקעה אל המזר אשר בו המשתה – ויתפורר והיה לאפס, והיא עם כל המסובים שבו אל "דְּרוֹר הָאַיִן".

הניצח סוף-סוף ה"הגיון" את היצר? לא. כל עמלה של באר ותקות כל שואפי-האפס עלו בתוהו. כי אי-שם בחלל ההוויה, בקמט-סתר שבין "מֵמָד תְּשִׁיעִי לַעֲשִׂירִי", נם איזה פירור-כוח קט שקין לא הרגיש בו ובאר איפוא לא שלטה בו, וממנו תוצאות לעולם חדש ולפריחת חיים חדשה.

זוהי פואימה חמורה, רומאנטית, ברוחם של מילטון וקיטס ושללי, אך בלי הרטט הטראגי-אנושי המפעם את יצירתם של הללו. מתגוששים כאן איתנים ומתנגשות אידיאות והשקפות-עולם. קין הוא אבי הפרומיתוסים, הניוטונים והפראנקלינים, כובשי הטבע ומאשרי ההוויה; וצאצאי הבל הם: משה, אסוקה ההודי הקדמון ולינין הבולשיבי, ששאפו לרסן את היצר ולכבשו בעול של חוקים ותורות. טראגיות יוונית ונזירות נוצרית, תורת הנירוואנה של ההודים וחיוב-החיים של היהדות, יחד עם הדים מן השיטות הפילוסופיות של קאנט ושופנהויאר וניטשה, – באו כאן במין תסבוכת, פעמים – כדי ערבוב מושגים. והעיקר שגושי דמיון ומחשבה אלה צר להם המקום במסגרתה הקצרה בערך של הפואימה, שניתנה, נוסף לזה, בשורות קצובות, מלוכדות, כבדות-ניבים, ובסגנון מאומץ, דרוך ונטול-גמישות. המתח גדול ביותר עד כדי חוסר-נשימה. ואילו צמצום וצפיפות כאלה אינם מדה לגבי פואימה, שהיסוד הסיפורי והתיאורי הוא בה עיקר גדול. ואולי משום כך מועטות הפואימות ביצירתו ולא נזקק מעולם לסיפור ולדרמה.

המשורר משה פיינשטיין כבר עמד בשעתו על פואימה זו סמוך להופעתה, והוא מתח עליה בקורת קשה. הוא הראה על הסתירות וטשטוש-המושגים שנסתבך בהם רגלסון – על הצירוף המוזר של משה-אסוקה-לינין (שהם, בעלי התורות והחוקים, הם מצאצאי הבל, שולל החיים ונביא-החידלון, חוץ מעצם הזיווג של משה ולינין), על הערפליות שבתפיסת היסודות הפילוסופים של קנט ושופנהויאר וזיהות המושגים של הגיון ונירואנה, ועל קלישת התיאור של טראגיותו של אדם, שאי אתה יודע אם היא בחולשת יצרו לעת זקנה, או בזה שהארץ "מָלְאָה טְרוֹף וָשֹׁד וְאֶנְקַת חֵנֶק" – הרהור מוסרי שאינו הולמו ביותר. כל אלה הובלטו מתוך ניתוח חריף ומעמיק. אלא שהפליג בבקרתו וכמה מהשגותיו אינן מיוסדות כל צרכן. כך הוא מחליט שהסכמתה של באר ללכת אחרי קין היא פתאומית ואינה מותנה מן המצב, בעוד שבפואימה ניתן לה נימוק פסיכולוגי מספיק, שאמנם לא הובלט כראוי. כמו כן הוא מונה את רגלסון בזיקה יתירה למקורות אנגליים שהיא מובלטת ביותר בפואימה. אבל זיקה זו אינה מיוחדת לרגלסון בלבד. הדוגמאות המקבילות שהמבקר מביא מן השירה האנגלית אינן מכריעות. לא חשוב מה שהמשורר קלט מאחרים, אלא – המשמעות החדשה שקיבלו אצלו הדברים, משמעות ברוח האופטימיות הישראלית הרואה תמיד בעצם החורבן גרעין של גאולה והמשך. ואולם צדק המבקר במסקנתו שדמיונו של רגלסון בפואימה זו הוא "מסוער-המחשבה ולא נשוק-הרגש".

* מאסף "מסד" א', הוצאת חברים, ניו-יורק, תרצ"ג (1933).

ה.
ב"קין והבל" נראה לנו רגלסון שכלתני ביותר, קר ורחוק, מרחף בעולם של אידיאות מופשטות. ואילו בשירו הגדול "חקוקות אותיותיך" הוא מתגלה באור אחר – כולו רגש וחום והתפעלות, אף כי נושא השיר – הלשון העברית ודקדוקה – הוא יותר ענין למחקר מאשר לשירה. רגלסון ידע ליצור מחומר יבש זה יצירה גדולה רבת און ותנופה. החומר הפרוזאי נתמלא חיות שירית והתחיל רוטט באור של משמעות עליונה. כבמגע אשף נחשפו בו מעמקים ומרחבים ויופי אנושי, לא שיערנום מקודם. יסודות הדקדוק וצורות הלשון נתעלו מתוכם והפכו להיות פיוט נשגב, מנגינת-לשון אדירה, הימנון שבו מזדמרת הבריאה כולה. כוח ביטויו של רגלסון ורוחב ידיעתו בעולם הטבע נתגלו כאן ביופי לא-מצוי. השיר כולו חדור הערצה ואהבה בוערת לעברית, שפת לבו ולשון אומתו, ולארץ הורתה ויולדתה.

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְשׁוֹנוֹת!
חַרְצָן בְּזַג, עִנְבָּל בְּזוֹג, רָזֵךְ רָחַשְׁתִּי, הוֹ עִבְרִית,
מִכָּל תָּאֳרֵי תֵבֵל-שַׁדַּי וְאָפְנֵיהֶם:
אַתְּ בְּצֶדֶק וְכוֹכָב! אַתְּ בְּשַׁבְּתַי וּמַאֲדִים!
אַתְּ בְּאוֹר הַגַּלְגַּל, עוֹלֶה עַד אַרְיֵה, בְּטֶרֶם יָרֵחַ יָעֹז!
אַתְּ בְּיָרֵחַ קְצוּץ-לֶחִי, נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי שׁוֹר, תְּאוֹמִים, עַקְרָב! – – –
אַתְּ בַּחַמָּה הַמְּלֵאָה, וּבַדְּשָׁאִים הָרְטֻבִּים,
מְשַׂגְשְׂגֵי בְּעִרְבּוּבְיָה וְאִישׁ-אִישׁ מֵהֶם אֶל חֻקַּת מִינֵהוּ חָרֵד:
פּוּאָה, אַבְרָשׁ וְיוֹעֶזֶר, כַּרְשִׁינָה וְאֶפְעוֹן, – – –
אַתְּ בְּשִׂיחִים וְאִילָנוֹת, אִם בְּדוּדֵי-כֵפִים וְאִם חֲבוּרֵי-יְעָרוֹת,
דַּפְנָה הֲרָרִית, צַפְצָפָה, מֵילָה אֲחוֹת-זַיִת, – – –
וִירֻקֵּי הַמַּחַט, אֹרֶן, תָּרְנִית וְאַשֹּׁחַ, צֶאֱצָאֵי אִצְטְרוֹבָּל – –
כֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵּׁם,
כֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ...
                    ("חקוקות אותיותיך"– פרק א')

אך מפליאה ביותר אותה החדירה העמוקה לנשמת הלשון, לשרשי יסודותיה ותאי רקמתה, לסתרי צפונותיה וטעמיה, פאר דקדוקה וחכמת בניניה וגזרותיה, גמישות נטיותיה וחיסוריה ויתיריה, – כל אלה פורטו כאן בלשון נביאים נשגבה, והם מתמלאים חיות ומקבלים צורה ודמות ומאירים באור חסד כארג-צבעונים הרמוני של נוף-שדה. הוא מתאר את גלגולי העברית בעבר ואת פלא התנערותה בהווה:

לְשׁוֹן-אוּרִים!
אוֹר הָיִית, וַתָּאִירִי בַּמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּבַכּוֹכָבִים בְּקַדְמוּת-הַמַּעֲשֶׂה,
צָהַרְתְּ בַּתֵּבָה עַל מַיִם רַבִּים,
בָּעַרְתְּ בַּסְּנֶה לְלֹא אֻכֹּול, וְקָרַנְתְּ מֵעַל מֵצַח-מְחוֹקֵק,
לִיהוֹשֻׁעַ חָרַסְתְּ בְּגִבְעוֹן וְסָהַרְתְּ בְּאַיָּלוֹן,
הֵהַלְתְּ בַּקֹּדֶשׁ בְּמִזְמוֹרִים לְדָוִד,
בְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה רָשַׁפְתְּ קְנָאוֹת – – אָז שֻׁלְהַבְתְּ שַׁלְהֶבֶת-יָהּ,
עַל שִׂפְתֵי יְשַׁעְיָה רָצַפְתְּ, – –
בְּסָאֳנוֹ אָדַמְתְּ חֲרוֹן-אַַף וְזָרַחְתְּ יְשׁוּעָה,
עַד מֶרְחַקֵּי דוֹרוֹת מִמְּנוֹרַת הַמַּכַּבִּי נָהַרְתְּ,
הִבְרַקִתְּ בְּרִיקוֹת חָכְמָה מֵחֶמֶר-אַגָּדָה, מִגְּבִישׁ-מָשָׁל,
וְהִבְהַקְתְּ יְקוֹד טָמִיר בְּעַד טַלִּית-הַהֲלָכָה,
בְּשַׁחֲקֵי סְפָרַד עַשְׁתְּ וְכָסַלְתְּ וְכַמְתְּ,
גָּחַלְתְּ בְּגַוְנֵי יוּ"ד סְפִירוֹת וְלָמֶ"ד-בֵּי"ת נְתִיבוֹת,
וּמֵהֶם "תַּנְיָא" וּ"מַעֲשִׂיּוֹת דְּרַבִּי נַחְמָן" הִתְגַּמְּרוּ וְאָחָחוּ,
פָּנַסְתְּ בַּהַשְׂכָּלָה וּבְנֵר "הַמַּתְמִיד" הִבְלַחְתְּ וְהִבְהַבְתְּ – –
עַד הַפְצִיעֵךְ שַׁחַרִ חָדָשׁ עַל פְּנֵי חֲגוֹר-הֶהָרִים לִירוּשָׁלָיִם – –
לָשׁוֹן זַרְעִית! הַמְקַפֶּלֶת פִילוֹסוֹפִיּוֹת כִּתְרִיּוֹת בְּאַרְבַּע מִלִּים,
וְתוֹרוֹת-חַיִּים בְּשָׁלֹש...
                    ("חקוקות אותיותיך" – פרק טז)

אין ספק, יש כאן מלאכת-מחשבת, חכמה לשונית, המצאות מפתיעות והברקות רעיוניות. יש פאתוס והתפעלות דיתיראַמבית. אך הפאתוס נאמן וההתפעלות חדורה רגש והמית-לב. ואף הד זה של זעוות דורנו בוקע מתוך הצלילים ההימנוניים, כצליל-נכאים זה המלווה את שירתנו בכל הדורות והגנוז בעצם אורח-החיים היהודי, פרי הגלות העגומה וספוגת הפחדים –

אוֹרַיִךְ לֹא אוֹרִים, תּוֹרוֹתַיִךְ לֹא תּוֹרוֹת,
בְּלְתִּי אִם בּהִגָּלוֹתםְְ – סִינַי מִתְחַדֵּשׁ – לְעֵינַיִם מִשְׁתָּאוֹת לְזָהֳרָם,
חַיַּיִךְ לֹא חַיִּים בִּלְעֲדֵי הֲבֵל פִּי תִינוֹקוֹת – – –
אֲהָה! עֵינַיִם טְהוֹרוֹת אֲשֶׁר לְתִינוֹקוֹת עִבְרִים דֹּעֲכוּ בְּיַד מְרַצְּחִים,
פִּיּוֹת-הַחֵן הַמְיֻעָדִים לְצַפְצֵף הֲבָרוֹתַיִךְ נַעֲווּ בְּפִרְפּוּרֵי-גְסִיסָה,
נֶחְנְקוּ הַגְּרוֹנוֹת הַדַּקִּים, מִתּוֹכָם יַעֲלוּ נִגּוּנָיִך – – –
אֱלִי, לָשׁוֹן עִבְריָּה,
אָזְנַיִם רַכּוֹת לֹא תִּסְפּוֹגְנָה מַעֲשִׂיּוֹתַיִךְ –
אַבְרָהָם מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ וְהִלֵּל עַל הַגַּג תַּחַת שָׁלֶג – – –
עַל קוֹלוֹת מְתֻקִּים לֹא יַהְגּוּ "מוֹדֶה אֲנִי",
לֹא יַטְעִימוּ אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת בְּלֵיל-הַמַּצּוֹת,
– – – – – – – – – – – – – – – – –
בְּכִי, שַׁכֻּלָּה, וּבְעוֹד הַדֶּמַע חַם עַל לֶחְיֵךְ,
עֲשִׂי לְמַעַן אוּדַיִךְ-יְתוֹמַיִך, אֵלּוּ הַנּוֹתָרִים – – –
הִתְחַזְּקִי, וְשׁוּבִי אֶל עֻמְסֵי-תַפְקִידָיִךְ: קַיֵּם, רַפֵּא וּבָנֹה..
                    ("חקוקות אותיותיך" – פרק יז)

כצליל זר, הפוגם במנגינה, באו כאן הסעיפים האחרונים הנובעים לא ממקור שירי טהור. יש בהם יותר מדי מרירות ורגשות עלבון ודברים בוטים של חשבון אישי, אף כי גם בחלק זה יש שורות יקרות, שמורגשות בהן האחריות הגדולה והתביעה המוסרית של המשורר ביחס למלה העברית.

** התקופה ל-ל"א, ניו-יורק, תש"ו (1946).

ו.
איש המסה

המסות המרשימות של א. רגלסון, שיצאו בשני ספרים*** , נבדלות משירתו לא רק בצורתן הפרוזאית, זאת אומרת – צורה של מחשבה הגיונית ואופן-הבעה נעדר משקל וחרוז, אלא גם בדרך תפיסת הדברים וקצבם הפנימי השונה. המתח הגבוה שבשירתו מתרכך כאן ומתרופף, הנשימה מתרחבת. הפנים החמורים של רגלסון נעשים יותר נוחים ומסבירים. שוב אין הוא מגלגל בגושים כבדים ואין הוא מפליג לתחומים עליונים, מיתיים. הוא קרוב יותר אל המציאות – אל היקף עניניו של האדם החי על עולם נפשו וזיקתו לזולת, ועל ארג יצירתו בדמיון ובמחשבה. אכן, גם בדברי הפרוזה של רגלסון יש מיסודות השירה: יש בהם רנן פנימי וציוריות לשונית, סגנונו הפרוזאי הוא מזיגה נאה של צמצום מקראי ודיוק משנאי יחד עם חן של פשטות שבסגנון האגדה. רוח של עתיקות קלאסית מרחפת מעל פני הדברים, עם שהללו מעודנים עידון אמנותי בדרך הביטוי המודרני-אירופי. הרצאת הדברים, עם שהיא שומרת על ההידוק והגיבוש המיוחדים לסגנונו בכלל, בחינת תוכו כברו, הריהי רווה מבפנים, חזורה ליריזם מהורהר-כבוש וספוגה הגות, ולפעמים – גם הומור דק. וכמה מדבריו הם מסוג שקוראים לו: שירה בפרוזה.

מסוג זה של שירה בפרוזה הם רוב דבריו שבקובץ "שם הבדולח". לכאורה – זוטות, הסתכלויות ארעיות והרהורי-אגב, שיחות ואגדות. אבל זוטות אלו שופעות חכמה, דעת אדם ובינת לב. מקרים פשוטים, רשמי יום-יום מתעלים אצלו לכדי משמעות סמלית, לכדי פילוסופית-חיים עמוקה. עומד לו אדם, למשל, ליד חלון מלונו הפונה כלפי מפרץ ימה של ניו-יורק ומסתכל החוצה. השעה שעת שקיעה. קסמי אור-החשמל הניצתים בחלונות הבנינים הענקיים, מקרצפי-השחקים, ואלפי האורים הנדלקים על תרני האניות וספינות-הקיטור, כשהן נישאות אנה ואנה על פני מי המפרץ העונים לעומתם במחול צבעים מתלפדים וכבים – מעוררים אצלו המון הרהורים וקשרי רעיונות, דוגמת הללו שרחפו בדמיונו של ביאליק כשכתב את פרק היצירה הנפלא – "הלכה ואגדה". "הכל סמל. איש מסחר בונה מקרצף-שחקים, הוא רק אחר ממונו להוט, ולא ידע כי בינתים הוא מקים סמל לשגיבת יליד-אדמות כלפי מרומים – – – אותה ספינה קטנה הנודדת שם בעבר לסטטן האי, מנגחת האפלה במאורה הדל – מה היא נושאת? ודאי פכים קטנים, ברגי ברזל או קופסות קפה או קנקני מיץ עגבניות. ולא ידע הקברניט כי יעודה האמיתי של ספינתו הוא לשמש סמל לנשמת האדם, שאך אור עצמה לה למאור, והיא תועה גלמודה ואין-דרך, סביבותיה אופל ובעתה..." ("הודה של עיר"). או, למשל, התמונה של המסקל, העומד ומסיע אבנים מחלקת שדה עזובה אי-שם ביהודה, אף כי אינו יודע לידי מי תפול החלקה שיש עליה עוררין. הן האדמה כולה אדמת ישראל היא. דורות אחרי דורות השקיעו בה את נשמתם, והיא חיה ומפעפעת בכל רגב ורדומה בכל סלע. אפשר שבמקום זה קוננה בת יפתח על בתוליה, אפשר אנחות חזקיהו בחליו נישאות כאן באויר, או ריח הדודאים שמצא ראובן בשדה ועוד כמה דברים וזכרי דברים. "כל הארץ עשויה נשמות. לעולם אין נשמה אובדת. מתווספת היא על מהותה וטבעה, על אפשרויותיה וכוחותיה של הארץ, ולעולם כל נשמה באה על שלה. האם מה שאני חוטף ולוקח מן העולם שלי הוא? לא כן, רק מה שאני נותן לעולם הוא באמת שלי. סימן לבעלות – הנתינה, והנתון דרכו לחזור על בעליו..."

נהג אבטובוסים מספר על הרפתקאותיו ורשמי מסעיו, על המראות וצבעי הנוף החולפים לפניו ומשתנים מרגע לרגע, וביחוד בשעות לילה, כשכל הנוסעים נרדמים והוא חפשי לנפשו ולהרהוריו ולקצב הגלגלים החותרים בתוך העלטה. הפנס של האבטובוס חותך מתוך האפלה תמונות ומראות, ספק דמיון, ספק מציאות, ונדמה לו שעוגת האור היא "המולידה אותם וטובעת להם דמות". האין גם בכל מה שהוא חש ומכיר פרי דמיונו שלו, המחתך אותם מתוך התוהו-ובוהו? "שמא תבל נותנת לי מה שנתתי לה תחילה, ולעולם אני סגור בתוך עצמי?" ויש שהאבטובוס על מאורותיו התלויים לו מבחוץ נראה לו כספינה זו המפליגה על פני תהומות האוקיינוס לאיזה חוף רחוק המכוסה בערפל. והרי גם ספינת חיינו נישאת בתוך האין-סוף לקראת המיועד לה, היש גם לה הגה ומנהיג ואיזה חוף בטוח? אכן, פליאה היא, סוד ללא פתרון ("אווז אפור").

ברוח זה כתובות רוב השיחות, ואף האגדות הן ברוחן של אגדות אנדרסון – עמוקות-תוכן ועמוסות-רעיון ("כנור אם, "בת-הכוכב", ועוד), ובכל אחת יש למצוא שורות המפליאות ביפיין, בעמקות התפיסה ובדקות ההסתכלות שבהן. הנה פיסקה, אחת מרבות, לדוגמה: "הנה אגל טל בטללים על עשבי החול. הידעת מה עולמות שוקקים בקרביו? מה השתלשלויות, מה בריאות וחורבנות באי-סופיו הזעירים? מה נצחים מקופלים באחד מרטטיו החולף בפחות מכהרף עין?" ("שלי מביט בשחקים").

ואולם כל אלה אינם אלא רפרופי עט ושעשועי דמיון ומחשבה, פליטת שעות-הפנאי, לגבי יצירתו הפרוזאית העיקרית של רגלסון המרוכזת בספר המסות שלו "מלוא הטלית עלים". זהו קובץ של הערכות ודברי בקורת על סופרים ומשוררים וחוקרים מגדולי הרוח והמחשבה האירופיים – שקספיר, מילטון, ברגסון, פרויד וג'והן דיואי; מטרלינג, קרוטשה ורוברט פרוסט ודומיהם, שעליהם נתחנכו רוב משוררינו וסופרינו באמריקה. רגלסון שואף לתת לנו את תמצית תורתם ואת חזון-עולמם של המשוררים והוגי-הדעות האלה. לא בכולם הצליח במדה שווה. יש מן המסות העושות רושם שמחברן הסתמך על כוח תפיסתו האינטואיטיבית מבלי ששקד על מיצוין, והקורא נמצא חסר. אף-על-פי-כן יש בכל אחת מהן כדי תפיסת העיקר – כדי תפיסת רוחו והלך-נפשו של המבוקר. בעצם אין רגלסון מבקר במובן הרגיל ואף לא נתכוון במסותיו לפסוק הלכות פילוסופיות. מה שאמר על לפקדיו הרן, שזה נסתייע בדבריהם של הוגי הדעות שבמזרח ובמערב כדי "לבטא באורח ספרותי הרגשות הסתומות שהיו חיות בו" – אפשר לומר גם עליו. הוא, בעצם, מפרש, אבל מפרש מסוגו של רש"י, כפי שתיאר אותו במסתו המצויינה עליו. ("שיר השירים אשר לרש"י"). הוא נתלה במקור, אבל הוא תולה בו אגב-כך כמה פרפראות משלו, דברי עיון והתבוננות והרהורים פיוטיים המתענפים מן המקור בדרך אסוציאטיבית. כך, למשל, משמש לו פירושו של רש"י על הפסוק: "הנך יפה, דודי, אף נעים" – מקור לארג של הרהורים על האהבה ותהפוכותיה, על הטראגיות שבה ועל כוח התעלותה ממקורה המיני, הבשר-ודמי, למדרגה עליונה, לספירה רוחנית-תרבותית. וכל זה ברוב ענין והסברה מבחינה מדעית-פסיכולוגית ומבחינה יהודית-מסורתית ברוחו של שיר-השירים לפי מדרשי חז"ל ופירוש רש"י – דברי עיון ופיוט שהם כעין מסה לעצמה. דרך ההסברה הזאת טיפוסית היא לגבי שאר מסותיו. בין שהוא כותב על השיטה האינטואטיבית של ברגסון, או – על הפרגמטיזם היבש של דיואי, או – על הפילוסופיה הפיוטית של רוסל, ובין שהוא נזקק לשירה האמריקאית, או למיתוס של האל-ידע של פרויד, או לפלא האדריכלות של הדבורים בתיאורו של מטרלינק, או לתורת השירה של קרוטשה, – הרצאת דבריו תמיד מלאה ברק, רעיונות והשוואות ציוריות משלו, עד שהמושגים המופשטים והעיונים הדקים מתחילים מתרוננים כדמויות חיות ותוססות. ויש שאיזו השוואה ציורית משלו מאירה את הדברים יותר מהרצאה שלימה. בדברו על פרויד, למשל, ועל דרכו לגלות את היצרים העכורים שבלב האדם לשם העלאתם וריפוים, הוא אומר שדוגמת משה בשעתו "אף הוא הרים נחושתן, סמל היצר, לעיני הדור לרפא כל נשוך ונגוע".

נטיה זו לקשור קשרים בין תורות שונות ובין גילויים ספרותיים או פילוסופיים שונים חוזרת בכמה ממסותיו, ועל-פי רוב הוא מבקש להם סמוכין מאוצר המחשבה העברית-הדתית. כך, למשל, הוא מציין את נקודות המגע שבין משנתו של ברגסון ובין המסתורין של ישראל: "נפילתה של התקרנות אלקית למצב החומר הדומם מזכירה את לידת העולם השפל מתוך הצמצום של הקבלה. לכתו של הדחף החיוני אל האדם או האדם העליון ואבדו כמה כוחות שלו בהתגלמויות שפלות בדרך, מזכיר את האדם הקדמון, שאף הוא דמותו מתמלאת רק מתוך קיומם של בני-האדם, אם כי יש לו הרבה גילומים נמוכים". כל המסה על מילטון ושירתו מוקדשת בעיקר לחישוף המקורות הישראליים שמהם ינק המשורר, ולבירור יסודות הקבלה והמדרשים העתיקים שנרקמו בשירתו הכבירה – "מנגינת מלכות זו לא האזינה השירה האנגלית לפניו ואחריו". ואת תורתו של קרוטשה על השירה הוא מסביר על-ידי דוגמה משיר קטן של ביאליק.

המסה "אלהי הטבע בשירה האמריקאית" היא, בלי-ספק, המצויינה ביותר בכל הספר. במסה זו מעמיד רגלסון את הקורא העברי על מהותה ונשמתה של השירה האמריקאית, הוא מכניס אותנו אל המסתורין שלה, אל קודש-הקדשים שלה. יש אמריקה אחרת מזו שנגלתה לעיני דור המהגרים שלנו – זו הסואנת והמבוזנסת, המשעבדת ומדהימה במקרצפי-השחקים ובבתי-החרושת שלה, זו שסמלה – ניו-יורק. יש אמריקה של מעלה, שירית, מסתורית, כפי שחזוה וחלמוה טובי חוזיה ומשורריה – אמריקה של תורו, של אמרסון, של וולט ווהיטמן ופרוסט ורבינסון ועדנה סנט-וינסנט מיליי... המנוח שמעון גינצבורג תפס אותה במקצת, כשקרא באחד משיריו: "עוד יש באמריקה מרחב, עוד יש באמריקה דממה!" סילקינר בשעתו, ליסיצקי ואפרת, הלקין ובבלי נתנו, ברב או במעט, את נופה. ובפרט המשורר הצעיר גבריאל פרייל, שרוב שיריו הם על טהרת הנוף האמריקאי. ואילו רגלסון קלט אותה קליטה גמורה. ובמסה זו הוא מרים את צעיפה העליון ומגלה את פניה האמיתיים, את נשמת נופה ואת חיי רוחה. יש שלש תפיסות-חיים והרגשות-עולם. אירופה מעמידה את האדם כנגד האלהים והטבע, הודו מבליעה את האדם והטבע בתוך האלוהות, ואמריקה, שהיא בין שתיהן, רואה את האדם והטבע כשותפים לאלהות העורגת ופורחת בשניהם. אמריקה זו אף היא מבקשת אלהים, אך היא מוצאת אותו בכל – בחביון יער, בזיז שדה, באדם ובבעלי-חיים, בציוץ הציפור ובדממת אבן – בכל חותרת היצירה הנצחית האלהית, והאדם והטבע שותפים הם לאלהים במעשי היצירה. ולפיכך אין גדול ואין קטן בעולם. כל אחד שווה לכל השאר ושקול כנגד השאר. כי לשם יצירת גרגיר חול קטן עמלו וטרחו צבאות שמים ורוחות מדבר וסערות ים; בשביל נשמתו של האדם חובלו כל העולמות. היחיד הוא גם חלק מן החברה ומן הקוסמוס. זאת היא טבע הארץ ותורת החיים שלה שנתגלמו בשירי משורריה וגם בסדרי החברה הדימוקרטיים שלה.

מסה זו שאי אפשר למסור כאן את יפיה השירי, ושרק תמצית הארג הרעיוני ניתנה בכאן, משיבה עלינו באמת משהו מכבשונה של הבריאה כולה ומן הרוח הקוסמי והמסתורי שבשירת הטבע האמריקאית. הדברים כתובים באהבה ובדבקות רבה וברטט דתי ממש. ולא קשה לראות שכאן נתן רגלסון את עצמו.

המדור "שיחות תל-אביביות" הבא בסוף הספר קובע ענין לעצמו. הוא מזכיר במקצת את הסיפורים-שיחות שב"שם הבדולח", אלא שכאן אין היסוד הסיפורי – העובדה או המצב – עיקר, ואין הוא משמש אלא גורם לשיחה המתפתחת בכוח עצמה, והיא העיקר. כאן גם החומר מנומר יותר, היקף הענינים רחב יותר, והענינים עצמם הם מסוג יותר רציני, אף כי ניתנו בצורה קלה, פילייטונית, והם מקיפים שאלות ופרובלימות של אמנות ודת, של תרבות ולאומיות, של פסיכולוגיה ושל צדק סוציאלי. אפשר לומר שברשימות אלו התכוון רגלסון לתת את האידיאולוגיה שלו בכלל ואת ה"אני-מאמין" הספרותי שלו בפרט. מחמת צמצום במקום נביא בכאן רק שורות-מספר מתוך דבריו על תוכן וצורה בשירה ועל מקומה של הלאומיות בדברים שביצירה:

"יש צורה שהיא עצמה תוכן. אם המקרא אומר: לא תגנוב! והמשנה תאמר אין גונבין – – הרי שני עולמות כאן. האחד רואה לפניו עם פרוע שצריך לכפות עליו תורה כגיגית, השני רואה לפניו עם עתיק, בעל מסורת והרגלים. וכי רק הרעיון הפורמלי שבשיר הוא החשוב? – – מילטון ביקש להצדיק את דרכי האלהים לעיני האדם, ואולם מחמת המרידה שבנפשו יצא אצלו אלהים חיוור וחלש והשטן – אדיר ומפואר– – הנואנסים הנפשיים המתבטאים בצירופי השיר הם העיקר, ולא אותה השארית שאפשר בקלות לתרגמה לשפה אחרת או לפרוזה" ("המטיריאליסטן").

"אתה העברי החפשי אין אתה צריך לחוש ללאומיות. בגאונותך העברית אתה כותב וממילא הכל טבוע בחותם שפתך העברית וטבול במעמקיה של זו השפה, וממילא הכל נובע מתהומות הנשמה העברית. וכי היה מחברו של איוב פחות עברי מפני שהוא מדבר על איש בארץ עוץ? – – חייך אתה – זהו איפוס כל האיפוסים, בבואה לכל העולמות – – שיר את עצמך ושרת גם דורך וגם את אומתך, לכל הדורות וכל האומות" ("חינוכו של משורר").

"האומה פירושה אמנות של אמת: לא חרוזים קלים עוברים לסוחר, לא טקסים צווחניים עשויים בכוונה למען ההמונים, כי אם צלילת האמן בבדידותו לעמקי מעמקיו; בקשתו סיפוק לעצמו ורק לעצמו – – – עשיית חשבון נפשו הוא בנאמנות, והוא ממילא חשבון הנפש של אומתו" ("המון ואומה").

ואולם מה שקובע ערך מיוחד למדור "שיחות תל-אביביות" הוא – שמתוך השיחות המקוטעות הללו מתבררת לנו דמותו האישית של הסופר. האדם שבו מתגלה כאן בפנים אחרות מכפי שהוא בחיים. בחיים הוא נראה לנו כאדם מרוחק ומתבודד, מכונס בתוך עצמו, שאיזו מחיצה נוצרת תמיד בינו ובין סביבתו. ואילו כאן הוא נראה כאיש-משפחה ואיש-חברה, אדם בעל שיחה נאה ומעודנת-תרבות, יהודי חם ועברי לאומי-ציוני, במשמעותן הנעלה של המילים האלו. אכן יש סופרים שאישיותם האמיתית מושקעת כולה, ללא-שיור, ביצירתם. רגלסון הוא אחד מהם.

תש"י (1950)

*** א. "מלוא הטלית עלים", מסות ושיחות. ועד להוצאת כתבי א. רגלסון. ניו-יורק, תש"א (1941). זכה בפרס "למד" של שנת תש"ב.
        ב. "שם הבדולח", מראות ואגדות. ניו-יורק, תש"ב (1942)
הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת