Books Abraham Regelson ABRAHAM REGELSON
אברהם רגלסון
דף הבית | ביוגרפיה | יצירות | ביקורת | "בית הוריי" | צור קשר | "מסע הבובות"

אותיות חקוקות
(רחש לשיר ולשר)
העולם / 11 לספטמבר 1947
מאת יעקב צוזמר, פילאדלפיה

כותב הטורים האלה כבר יצא מחוץ לתחום השיבה, והוא נמנה, לדעתו, על סוג "הקורא הותיק", עבד ועובד לספרותנו כל ימו, קוטף ביכוריה ועוללותיה, גומא וסובא שמניה ושמריה, במה שבכתב ושבעל פה, במסורת קדומים ובחידושו של בר בי רב, בהלכה ובאגדה, בחקירה ושירה וכיוצא בהן, והוא שואף לגלות רמונים אף ב"רקתך"

והעבודה, כי זה כבר לא תקפוני, לפי עניות זכרוני, כ"כ רגשות רוגשות וכובשות כל עצמוּתי (מם שרוקה), כבאותה שעה הארוכה שעברה עלי בהיותי שקוע תוך התחקקות בתוך "חקוקות אותיותיך", לאחד מיחידי סגולה בספרותנו, הסופר המשורר אברהם רגלסון. (התקופה. ל'-ל"א, ניו-יורק תש"ו).

וכמדומה לי, שעל המעיין עוד להפוך ולהפוך כדי לרדת אל תוך תוכה של פואמה לשונית דקדוקית זו, המכילה גליון שלם, ט"ז עמודים גדולים, שהכתב מרובה בהם על החלק, ולפענח את כל צפונותיה ורמזיה, וכדי לטעום את כל טעמה, המתפצל לכמה וכמה בני-טעם, ולמוץ את כל מיחה הספון בקפולי עצמיה וצירופי ניביה, רמזיה ומשמעותיה.

ולי נדמה היה בשעת עיון, כאלו שרוי אני במחיצת יצירתו של בן-גבירול, כשהוא רודד ושוזר כתר תהלה, שיר היחוד חדש, לכבוד שפתנו, כדי להנאות את קונו וקהל קונו בשפת קונו, שפת הקודש.

ומי הוא זה – נתעורר בי הרהור בלא יודעים – אשר קרא, ראשונה, לשפתנו: "שפת קודש", והיא קודש קדשים!

ובסגנונו של בן גבירול: וכל תאר תהלה לא יאומץ לה וכל כתר יכתירנה! –

ולא בן גבירול לבדו, כי גם הלוי ברוך "ניבו כשכבת הטל וגחלים בערו ממנו" (אלחריזי), ואברהם בסודותיו ורמיזותיו, ויהודה בתחכמוניותיו, ועל ידם מוספיא בזכרו הרב, והבדרשי בפנינו, ושלמה – במליצת-ישורן, ומיכל העונג בכנור פלאיו שנשמט מבין זרועותיו ומיתריו נפסקו באמצע; ונדחק לתוכם ר' משה חיים , ונקבצו באו כל אדירי הפיוט מאז: אליעזר ובן-יוסי וחבריהם, ועד אחרוני המשוררים של תקופתנו, כל אחד בסגנונו ואופן ביטויו, וכולם מוסיפים נופך ותג ורמז, ועוזרים לתת ארשת לכל רקמת מחשבה ונצנוץ הרהור, ולקרוא בשם כל יצור ויציר, כדי לקשט ולשבץ את הכתר המשזר לשפתנו – והוא, אבן-רוגל כאלו עומד על גביהם ומנצח בשרביטו-קסם.

והקורא המרגיש, הבא, כרגיל, אל המוכן, ואינו משתתף בחבלי היצירה של היוצר, מטייל לו להנאתו בינות ל"בנינים" נאים ו"גזרות" נפלאות, ושבילי "נטיות", ומשרתים ומשמשים עומדים ל"שמשו", והוא נעמד ומסתכל במלוא עיניו, וטובל בבריכת ביטוים והגיגים ורחשושים, ומעלה ומרים, מן החול אל הקודש זמרגדים ומרגניתות "דלית להון טימא". .

והוא נאנח יחד עם היוצר-המשורר בכלות יצירתו:

בְּנֵי עַמִּי רְתָקוּנִי סוּס-דַּיִשׁ – – –
אָשַׁמְתִּי בְּגָלוּת כְּפוּלָה – –
תִּסָּכַרְנָה שִׂפְתוֹתַיִם הָאוֹמְרוֹת כִּי עֲזַבְתִּיִךְ!
נַפְשֵׁךְ הַיּוֹדַעַת, אֲשֶׁר אִם אָהַלְתִּי וְסָעַדְתִּי בְּלָשׁוֹן לֹא-אָתּ,
צַרְתִּיהָ בְּצַלְמֵךְ וּבָהּ שְׁמֵך הִשׂגַּבְתִּי,
וָאֶרְכֹּל יְצוּאֵךְ לְמֵרָחוֹק, וּבִגְבִיעִים זָרִים –
זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ, – –
כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אֶחָת – – – "

*

ושוב הרהור עולה: אילו נמצא פיוט זה מאובק בעליית "גניזה", או במרתפה, או באיזה כ"י עתיק ספון בספריה הבודליאנית ודומיה – הלא רבים היו דורשיו, ומפענחיו, ותוהים בשביליו, ומשננים גרסותיו, ומגיהים "שבושיו". . . לפי חריפותם העולה לפעמים על "טיניותם", מכדי לעמוד על פשוטו של מקרא . . . ואני מעיז לומר, שראוי הוא פיוט זה להקבע ב"יוצר" לשבועות – חג התורה והלשון!

וכאשר הפיוטים המקודשים באומה, זקוק גם פיוט זה לפירוש כפול, כענין מצודת דוד ומצודת ציון על המקרא למען יטעם הקורא את כל טעמיו, וימוץ את כל מיצו ויערת דבשו.

וקורא מעיין זה ימצא מלוא חפנים חידושי-מחשבה ומקוריות-ביטוי, תורת-דקדוק וסגולות-לשון בכל פרק מעשרים פרקי הפיוט, ובכל טור מארבע מאות ושלשים ואחד הטורים שבו – בחינת "עפיה שפיר ואנביה שגיא". . .

ותמיהני על ה"סוקרים" ה"מסתפקים במועט" ויוצאים ידי חובת סקריה בפרזה יוצאת מסדק הקולמוס: "זמר אהבה ללשון העברית".

אוי להם לבריות מעלבונה של הסקירה הרפרופית, המבחינה לגלות את אשר על האח ולא את תוכו. . . וכי אפשר למי שלא ראה את היצירה עצמה, לנחש מתוך תיאור קמצני על טיב הגרעין העסיסי הספון בקליפת חומט זה?

אכן. לו פרס היה לי לפרוס ליציר-המעלה באותה "תקופה" – הייתי פורסו לאברהם רגלסון, הוא "בן הנגר", דלית נגר ובר נגר "דיפרקינה". . .

ואם יאמר המשורר לפרסם פואימה זו במהדורה מיוחדת, או לכנסה לתוך כנוס, – הייתי מיעץ לו, לקשור עליה עוד לולאות אחדות על "עיטור סופרים" ו"פסקי הטעמים", למען לא יחסר כל בה; ואע"פ ששמותיהם ארמיים – נשמתם עברית, והם מוסיפים טעם ונעימה ללשוננו.

הכתבה הבאהחזרה לרשימההכתבה הקודמת