מתוך הספר "בתחומה של ספרות"
תל-אביב, הוצ' אל"ף, 1963
מאת
יוסף ליכטנבום
אברהם רגלסון
הוא המודרני ביותר בין משוררי אמריקה העבריים – הגם תושב ותיק בארץ. הוא כולו אחר, חדש, אף כי אין הוא מטעים את חדשנותו, כאותם הפייטנים המכריזים ואומרים: ראו, מה חדשים אנחנו, בעוד שחידוש סתם אינו תמיד סימן לשירה. רגלסון הוא בעל ביטוי משלו, על כן חדש הוא. הוא מזג בתוכו יסודות רבים ושונים משירת ימי הביניים העברית הדתית-פילוסופית ומן השירה האנגלו-סכסית הקלאסית-רומנטית. משירת המקרא ושירת ימי-הביניים והשירה המודרנית הכללית יצר לו את סגנונו, פסוקי דזמרה, כבאותו הימנון נלהב לעברית: "חקוקות אותיותיך". סגנונו, סגנון מרוכז ומצומצם, מביע את כל כובד הפנים, את כל הפאתוס העצור בו. הנה כי כן אין לִיריקה זו חסרה את תכונתה המיוחדת. בכמה משיריו הוכיח רגלסון, כי הוא שליט במכמני הלשון מאין כמוהו ויודע לצרפם צירוף מקורי ומיוחד במינו. שירתו שירה אינטלקטואלית לכאורה, אך אישית במידה שאין למעלה הימנה. בשירים ליריים ואפיים מובעת השקפת-עולמו של רגלסון, יש לו נטיה למה שלמעלה מן הטבע, חתירה לסוד החיים הקוסמיים ולשרשי בראשית של היצירה. דומה כל החלל הריק של האדמה והאוויר נראה לו כרועד ממשק-כנפיים של רוחות סמויים ונאנק תחת כפות-רגליהם. הפרחים והעשבים, הכוכבים והאבנים כאילו מדובבים אליו בשפתיים של ממש ובעיניים חיות. לפיכך מרובים כאן הציורים מתחום עולם-הצומח ועולם-הדומם ואפילו מן התחום הזואולוגי והביאולוגי. בפואימה "קין והבל" הוא מבקש להציג את הניגוד שבין אהבה ושנאה, בין טוב ורע, נושא לא חדש, שהשירה האנגלית, זו של ביירון ושלי, של בליק וקיטס, הרבתה לעסוק בו, אך הסמלים, הדימויים והמטאפורות הם יצירי דמיונו, מוטבעים בחותמו הוא. הדמויות מקבלות משמעות חדשה – כמעט משמעות ישראלית. בכמה משיריו שנכתבו בארץ ושנכללו בספרו "אל האין ונבקע" עבר רגלסון משירים מיסטיים עמוקים אל שירים פשוטים וקלי-מעוף, אולם סמליים גם הם. כאן הוא קשור ביש, בטבע, באדמה, בכל המתרחש, הנובט והמבצבץ, בחי ובדומם כאחד, אך נאחד בשולי הפלא גם כאן ויודע לדובבו באורח גרוטסקי ומיוחד. חבל, שהפסיק את שירתו באמצע. –
|
